נסיוני האישי והמקצועי
במאמר זה אציג את עצמי, ובמבט רפלקסיבי אביא את הרקע להתפתחותי המקצועית. בהמשך אביא את אופן עבודתי כמורה לבלט קלאסי, לתלמידות/ים בטווח גילים שבין גן חובה ועד אחרי השרות הצבאי.
מבין תלמידי ותלמידותי, קיים מבחר עצום של בני אדם, בעלי רקע שונה, מוטיבציה שונה, וחלום אישי שונה, ודרכם אסביר את הרציונל של גישתי להוראת הבלט. כל זאת תוך שימוש במקורות ספרותיים, שנכתבו על נושאים המשיקים לרציונל זה, ותומכים בו.
בשנות עבודתי כמורה לבלט, למדתי רבות על מקצוע הבלט ועל הטבע האנושי. דרך חלון זה נפתח בפני עולם גדוש פרטים קטנים וגדולים, כלם חשובים, ומרכיבים את הפזל של אדם וריקוד. התחלתי ללמוד בלט בגיל 7, יחד עם כל בנות כתתי במושב. המורה הרוסיה והאידיאליסטית, לימדה אותנו באהבה רבה. גם אני התאהבתי בה ובבלט. מתוך כשרון טבעי, היה ברור לי שאני רוצה לרקוד, על אף שבמושב היה נחשב יותר מי שלמד היטב ספרות, מתימטיקה, תנ"ך והיסטוריה. הבלט נחשב לעיסוק שולי וחובבני, מעין ברירת מחדל. ריקודי-עם נחשבו יותר, בגלל הגאווה הלאומית באותם ימים. הבנתם ותמיכתם של הורי, הביאה אותי להיות תלמידתן של מורות טובות לאורך כל הדרך. באמרי "מורות טובות", כוונתי ליכולתן לאהוב את תלמידותיהן, לא פחות מאשר את הנושא אותו לימדו. נינה הרוסיה, הביאה איתה את החלום בצורת הופעות עשירות בתלבושות מרהיבות, כדרך הרוסיות המשקיעות ללא גבול. אראלה הים, הישראלית שחזרה מלונדון לחיפה, הביאה עמה ניתוח תנועה ברור, סגנון מדויק ונקי ממניירות (תנועה שבלונית מתחנחנת). אחר כך רקדתי בלהקת בלט חצי מקצועית לפני הצבא, ומיד לאחר השרות הצבאי נסעתי ללמוד בלונדון.
לונדון
אודרי דה ווס, (Audrey De Vos) אצלה למדתי בסטודיו הפרטי שלה בלונדון, העשירה אותי בהתנסות מסוג חדש: הבנת הבלט דרך הבנת הגוף העוסק בו. האדם הכולל היה במרכז העניינים, והבלט היה הכלי לשכלולו כאומן. שמתי לב לאופן התייחסותה לכל תלמיד ותלמידה, לפי מבנה גופם, מגבלותיהם ואופן תנועתם. הגיעו אליה תלמידים ורקדנים ממקומות רחוקים ומגוונים. כל אחד היה שונה במבנה גוף, אישיות ומנטליות. לדה ווס היתה גישה שכל אחד יכול לרקוד, אם רק יהיה סקרן דיו. לסטודיו שלה נמשכו תלמידים ורקדנים בעלי כשרון, שנפלטו מבתי ספר קונבנציונלים לריקוד, משום שלא עמדו בתקן הגופני הנחוץ והמקובל לרקדנים בלהקות הבלט. רבים מתלמידיה ה"בלתי מתאימים", הפכו להיות סולנים בלהקות, כוריאוגרפים ברמה בינלאומית, ומורים מהשורה הראשונה. בזכות ההנחיה האישית מאד, שנתנה דה ווס לכל תלמיד ותלמידה, לאורך כל שנות הלימוד אצלה, קיבלתי כלים להמשך דרכי העצמאית בחיים המקצועיים.
גיבוש הדרך להוראת הבלט
ניסיון בימתי מקצועי כרקדנית בלהקת בת דור, להקתו של ג'ין היל סאגן, ולהקת הבלט הישראלי, תרמו רבות להבנתי את הכלי - הבלט הקלאסי, בו אני משתמשת כאמצעי לפיתוח האישי של תלמידי/תי הרבים/ות. מיד עם פרישתי מלהקת בת דור, התחלתי ללמד בלט. אהבתי את הגילוי, שאני יכולה להסביר תנועה באופן אנליטי. כתלמידה, מגיל צעיר היו לי מורות שלימדו אותי נכון, הידע של הבלט כטכניקה, היה נכון מראש. התובנות התפתחו תוך התבוננות בתלמידות אחרות, בסטודיו של דה ווס, ותשומת לב לתיקונים ולהנחייה האישית שלה. כמורה, התפניתי לראשונה באופן מלא להתבונן בתלמידותי, הקטנות והגדולות. תחילה ניסיתי לפצח את חידת הבלט המשתקף בגוף הפועל. גיליתי שהידע שהצטבר אצלי דרך גופי, היה עשיר ואמין, ותורגם למילים ללא קושי.
בהדרגה הגעתי למבט מכוון הפוך: היום אני מנסה לפצח את חידת הגוף הפועל, המשתקף בבלט. במהלך שנות ההוראה, עבדתי עם ילדות מגיל 7 ומעלה, מעטות בעלות כשרון טבעי לבלט ורובן חסרון כשרון טבעי לבלט. אך כלן היו בעלות אינטליגנציה גבוהה, אהבה לבלט, ורצון להשיג תוצאות ולהתקדם. גיליתי שלכל ילדה יכולת תפיסה שונה, בתחום התנועתי והמוסיקאלי. מהר מאד הבנתי, שאינני יכולה לקצר את הדרך, ולצפות שכלן יבינו אותו הדבר בו זמנית. הציפיה שכלן יבצעו את התרגיל על פי דגם אחד- טעות מסוכנת! הדגמת התרגיל, והסבר כללי, הוא רק תחילת העבודה. גישת ההוראה שחוויתי אצל אודרי דה ווס, בלונדון, התאימה לי מאד. בעבודתי עם מגוון גדול של ילדות, בעלות "יכולת מוטורית", ו"קיבולת מוטורית" (לידור, 1994) כה שונים, התפתחה אצלי הסתכלות על כל תלמידה, וצרכיה השונים. מתוך התבוננות כיצד פועל גופה, יכולתי ללמד אותה להבין את גופה, ולפעול נכון. ( 1995, Byrne )
במסגרת עבודתי במכללת סמינר הקיבוצים, במסלול למורים לתנועה ולמחול, אני נתקלת בשאלות אחרות לגמרי. התלמידות שמגיעות למסלול, כלן בעלות רקע וניסיון בריקוד כזה או אחר. חלקן הגדול למדו בלט שנים מספר, אצל מורים שונים, שעיצבו את תפיסתן לגוף שלהן, ואת אופן עבודתו. חלק ניכר מהן, בעלות פוטנציאל ריקודי מעל לממוצע, שלא התממש. ברוב המקרים הסיבה נעוצה בדפוסי עבודה בלתי מתאימים לגופן. בכל המקרים של דפוסי עבודה שגויים, הגורם הוא המורה! צ'יקטי (1972) אמר, שעם ההחלטה ללמוד בלט, יש לעמול ולבחור במורה הטוב, ולא במורה שבמקרה נמצא קרוב ונוח להגיע אליו, או בגלל עצם העובדה שהיה רקדן מפורסם (1977, Beaumont). כאן למדתי, שתהליך של שינוי דפוסי עבודה אצל אנשים בוגרים, הוא תהליך קשה במיוחד, ואפשרי רק אם יש הכרה במצב, רצון לשינוי, וסקרנות. נאלצתי לחפש דרכים שונות ומגוונות, שיביאו את הסטודנטיות לנטוש את דפוסי העבודה הישנים, ולהתנסות בדרך אחרת. מרגע שיש הכרה במצב, רצון וסקרנות, נפתחת הדרך לעבודה מלאת הפתעות והתפתחות.
בכל לומד ולומדת, בכל גיל וכשרון, טמונה דרך אישית שמאפשרת התפתחות מקסימלית. העבודה המשותפת לתלמיד ולמורה, מלמדת את שניהם, מרתקת, ולעולם לא נשלמת.
