דלג לתוכן המרכזי
050-8264905‬

מה חשוב לי בהוראת הבלט

~~"להפיל את התפוחים, לאסוף את התפוחים, להפיל, לאסוף".
זה התרגיל הראשון שתלמידות בגיל 7-8 יבצעו כשהן מתחילות ללמוד אצלי. בעמידה ששית, ראשונה, שניה ושלישית. לימוד של כוונון מנח האגן בראש ובראשונה, לפני כל צעד. ההנחייה לדמיין שהאגן הנו סל מלא בתפוחים, שלפעמים נוטה לפנים וכל התפוחים נופלים לרצפה, אנחנו אוספות אותם בחזרה ומיישרות את הסל. התרגיל להפיל את סל התפוחים ולהחזיר אותו למקום כשהתפוחים בתוכו, מלמד את ארגון מנח האגן מתוך הפרדה ומודעות גבוהה יותר לחלק החשוב והבסיסי ביציבה הנכונה. לאחר מספר חודשי תרגול אפשר כבר להזכיר "תפוחים בסל" והדימוי הופך לקוד לביצוע תנועת הרמה של האגן.
שפת הבלט הקלאסי היא שפת עומק הבנויה נתבך על גבי נתבך. זוהי דיסציפלינה בעלת היגיון וסדר משלה, עם מספר חוקים פשוטים וברורים שיש לקיים בביצוע כל תנועה. דבר זה מאפשר ללמד את הבלט כאמצעי חינוך למשמעת פנימית, קשב לגוף האישי המתפתח תוך לימוד שפה תנועתית ושכלול יכולת התנועה. היכולות האישיות נבנות בהדרגה תוך חשיפה הדרגתית לתנועות ופוזיציות נוספות והרחבת הרפרטואר התנועתי. על ידי חיזוק המשמעת הפנימים הנדרשת בתחום זה, מרוויחים התלמידים התפתחות אישית שאליה אני מכוונת בכל שיעור ובמהלך שנות הלימוד של כל תלמיד/ה.
הסטודיו לבלט הנו מקום המאפשר צמיחה, התפתחות גופנית ותמיכה בהתפתחות הקוגנטיבית. הוראת הבלט מתוך חדווה, אהבת התכנים והתלמידים, מחוייבת המציאות. רוב רובם של התלמידות והתלמידים באים לרקוד וליהנות, ללא קשר ליכולת מולדת וכשרון טבעי. מיעוט קטן ביותר מביא לסטודיו כשרון גדול יחד עם רצון להגיע למקצוענות בתחום. יש ילדים בעלי יכולות טובות, אך לעיתים הם בעל כשרונות נוספים מתמקדים בסופו של דבר במקצוע אחר.
כילדה, כנערה וכבוגרת, למדתי בלט אצל מורות שדרכן הייתה להביא את תלמידיהן לחינוך עצמי ולהערכה עצמית ולוא דווקא לקריירה בתחום הבלט. כמובן שכילדה קטנה שאפתי להיות בלרינה, לאחר שראיתי את הסרט "הנעליים האדומות" עם השחקנית מוירה שירר, אבל בדרך שמתי לב לאופן ההוראה של המורות המשמעותיות שאצלן למדתי, והסתקרנתי מהגישה החינוכית שהשתקפה בשיעורי הבלט.
המורה הראשונה שהגיעה לנהלל, כפר הולדתי, הייתה נינה, עולה חדשה מרוסיה. מלאת תשוקה לבלט, לתלבושות, לתלמידות, לא משנה הכשרון, לימדה את אהבת התנועה והמוסיקה. תפרה תלבושות מרהיבות, ולימדה את חדוות הריקוד והופעות סוף השנה. מעולם לא רדתה בתלמידות אלא דרשה רק את מה שהיו מסוגלות לבצע.
המורה השניה אראלה הים מחיפה, לימדה מתוך גישה חינוכית של עידוד ותמיכה, דיוק והתמדה. תמיד עם רצינות וחיוך.
המורה השלישית, אודרי דה ווס מלונדון, לימדה תוך כדי חקר המבנה הייחודי של כל תלמיד ותלמידה, הנחייה מאד ספציפית ושונה לכל אחד, תרגילים מקוריים וגישה של פתיחות מחשבתית.
כרקדנית בלהקות בת דור, הבלט הישראלי, וקבוצות קטנות כגון אדם דריוס וג'ין היל סגאן, הבנתי שאינני חיית במה. אורות הבמה והקהל לא הוציאו ממני את הטוב ביותר כרקדנית. דווקא הסטודיו, השיעורים והחזרות, היו המקום בו חשתי את יכולותיי באופן מלא יותר, וסקרנותי גדלה. המציאות הקונקרטית הובילה אותי לפנות להוראה, ומהר מאד הרגשתי שזה המקום בו אוכל לבטא את הידע שלי.
מכאן החלה דרך ארוכה של הקשבה לרעיונות שישפרו את יכולתי להעביר את החומרים לכל תלמידה ותלמיד באופן שיתאים לגופם ולדרך מחשבתם בצורה הקליטה ביותר. רעיונות שטמונים בתורתו של פלדנקרייז התאימו מאד: לדבר אל העצמות. לא לדאוג למאמץ שרירי מקומי, אלא להוביל את העצמות למקום שאני רוצה, מתוך הבנה שהשרירים יעשו את העבודה, והמפרקים יאפשרו מה שמתאים לכוון התנועה שלהם. אם יש מקום לשיפור טווחי התנועה, זה יתבצע בהדרגה ויש לאפשר לזמן לעבוד.
טכניקת אלכסנדר לימדה אותי שמאמץ יתר גורם לנוקשות ולעצירת ההתקדמות, ויש לתת לאברי הגוף כוון ולשלוח את האנרגיה שמבצעת לביצוע התנועה. כמו כן יש לחקחת בחשבון שכל איבר מתחיל ונגמר, והארכתו מחייבת לשלוח את שתי הקצוות לכוונים מנוגדים. לדוגמה: בתנועת הגראנד פלייה (GRAND PLIE’) יש לתת כוון מחשבה של הראש שעולה לכוון התקרה בזמן שהאגן יורד לכוון הרצפה. דבר זה מאריך את הגו ומאפשר קלות התנועה. בכל הושטת רגל או זרוע, יש להעביר במחשבה את הכוון המדיאלי בזמן התנועה הלטראלית (הכוון פנימה בזמן הכוון החוצה).
אצל אודרי דה ווס למדתי שכל אדם יכול לבצע בלט, בתנאי שיתאימו את הבלט ליכולותיו במידיות, שילכו ויתפתחו. יש לראות את התלמיד/ה כאדם שלם ולהתייחס בתיקוני התנועה כם למקור הבעיה ולא רק למקום בו הבעיה ניכרת. לדוגמה: אם הבטן משוחררת לפנים ונופלת קדימה, יש לבדוק את מצב האגן בצד האחורי. אם בית החזה והצלעות נדחפים למעלה ובולטים מידי, אולי זה הגב שנדחס ואפשר להנחות על שחרור הגב לצורך הבאת האיברים למקומם הטבעי. אם הכתפיים עולות פעמים רבות, אולי התלמידה קיבלה הנחייה "להוריד את הכתפיים" והיא משתמשת בכוח דחיסה שלוחץ על עמוד השדרה ואז הגוף מגיב בהרמת הכתפיים.
תוך כדי שנות ההוראה, ובשאיפה להביא כל תלמיד ותלמידה למיצוי היכולת המלאה של כל אחד ואחת, ואולי לפתח את היכולת הבסיסית לדרגה גבוהה יותר, הבנתי שאין זה נכון להלחם במגבלות הטבעיות הטמונות בגוף, ואין טעם להקריב את גופם על "מזבח" הדרישות האסתטיות שהבלט הקלאסי קבע מתחילת שנות המאה העשרים. מלימודיי אצל אודרי דה ווס הבנתי שכאשר מתאימים את דרישות הטכניקה הקלאסית, למגבלות הטבעיות של כל אדם, נוצרות תנועות ותנוחות שנראות שונה עם כל מבצע, וזה מביא לידי ביטוי את הרקדן/ית על הייחודיות שבו. הדיוק בביצוע הייחודי, בתוך המגוון של הרקדנים, הוא הדבר היפה ומעניין, ולוא דווקא הדמיון והאחידות בין הרקדנים והתלמידים.
דינה חינקיס 2017
 
 

 

צור קשר