מבוא

לותר ביקל בספרו 'הפנים והחוץ' כותב כך: " ...בחוויה הקיומית שלנו, התנועה המופיעה כביטוי של כוח עצמי נראית לנו כתופעה נפשית, ואילו תנועה של דברים אחרים נראית לנו בדרך כלל כבעלת אופי גופני..."  מאוד התאים לנו לשייך את דבריו של ביקל לשיעור קלאסי בכלל ולעבודה הזו בפרט.

כבני אדם, אנחנו נוטים לעשות חלוקה והפרדה גסה בין דברים הנראים לנו שונים. אחד מהם היא החלוקה בין הגוף והנפש, לרוב אנשים מחלקים את פעולותיהם לפעולות נפשיות ופעולות גופניות ולא תמיד הם מסוגלים למצוא את הקשר שקיים בין שני הדברים.

שיעור קלאסי, בתחילת הדרך, הצטייר לנו כשיעור בעל אופי גופני, טכני בלבד אך עם הזמן גילינו שלתנועות הגוף שאנו מבצעות יש קשר למודעות פנימית. העבודה הזו אפשרה לנו לאסוף את כל התובנות, הגופניות והנפשיות, ובכך לחבר את כל הדברים יחד, למקום שמנהל דו שיח מתמיד בין התנועה הפיזית ליכולת האנטומית שלנו, בין התנועה הפיזית לזו הנפשית, הפנימית. אוסף תובנות ממוקד יכול להביא להפנמה פנימית ונכונה של הדברים. בתקווה...   

שיטת פלדנקרייז  

שיטת פלדנקרייז היא שיטה המבוססת על מודעות דרך תנועה שנועדה לחנך מחדש את מערכת העצבים והשרירים בגוף. היא משפרת את תפקודו של האדם בכך שהיא מעצבת את מודעותו הגופנית ומקנה לו תבניות תנועה חדשות. בפיתוח השיטה התבסס ד"ר משה פלדנקרייז (1984- 1904 ), ממציא השיטה, על עקרונות מדעיים, ביומכניקה ועקרונות של למידה והתפתחות.

פלדנקרייז האמין שהתנועה היא המרכיב העיקרי לתיקון עצמי של האדם. האדם, שבמהלך חייו התרחק ממקורו ורצונותיו הטבעיים, יוכל לחזור למקום זה בכך שיתקן בגופו את התנועות הלא טבעיות, שנכפו עליו כתוצאה ממצבי נפש מסוימים או מהחברה סביב. החזרה לתנועה טבעית תשחרר את האדם פיזית ומנטלית.

מה גורם לנו להתרחק מתנועה טבעית? הבעיה העיקרית הראשונה מתחילה מתוקף היותנו בני אדם. תמיד אנו רוצים להשיג יותר, להצליח יותר וכמה שיותר מהר... התאמצות זו משפיעה ישירות על הגוף ובוודאי כשהדבר נוגע לרקדן אשר רצונותיו להצליח קשורות ביכולות הגופניות שלו. האמביציה הגדולה וחוסר הסבלנות שנמצא בנו מפתח בנו יכולת התאמצות ושימוש בכוח רב שלפעמים כלל לא נדרש. יותר מזה, ההתאמצות היתרה רק גורמת לנזק גופני ולרוב אינה מוכיחה עצמה. לפי פלדנקרייז על האדם למצוא את האיזון הנכון בין מאמץ לשחרור. לאיזון זה ניתן להגיע ע"י הליכה לצד הקיצוני האחר- נטרול  מקסימאלי של מאמץ. ברגע שאנו מנטרלים את תחושת ההתאמצות העקשנית אנו פנויים לבחון בקשב את תנועות הגוף שלנו ובעזרת תחושה והכרה פנימית אנו יכולים להיות מודעים לכמות המאמץ שנדרשת לתנועה מסוימת. כך, בסבלנות ובהתמדה, יגיע האדם לידי האיזון המתאים ועל ידי כך גם כושר ביצועו ישתפר.  

בעיה שנייה היא נשימה לא נכונה. לפי פלדנקרייז מעטים האנשים שמנצלים את כל התוספות החיוניות שיש בנשימה כוללת וקצובה ומעטים האנשים היודעים מהי נשימה כזו. מבנה מנגנון הנשימה, שרוב שריריו קשורים בחוליות הצוואר והמותניים הוא גורם משפיע של עמוד השדרה כולו וההפך, כאשר היציבה נכונה גם הנשימה תהיה נכונה.  

פלדנקרייז מתייחס רבות לנושא היציבה הנכונה. הוא טוען שהמושג גב ישר קיבל משמעות אסטטית ולפיכך אנשים רבים טועים כאשר הם משתמשים במושג גב ישר או מרגישים על עצמם שגבם ישר. כמו כן, "ישר" בתור מושג אסטטי אינו יכול לשמש קנה מידה לתיקון פגמים. התיקון חייב להיעשות עפ"י מונחים ונתונים אישיים וע"פ העיקרון הבסיסי שכל תנוחה היא טובה כשלעצמה, כל עוד אינה נוגדת את חוקי הטבע, הדורשים שהשלד יעסוק בהתנגדות לכוח המשיכה והשרירים יהיו חופשיים לתנועה. פלדנקרייז מסביר שמערכת העצבים מארגנת את השלד כך שהוא נושא את הגוף בשדה הכובד בלי לצרוך אנרגיה. כאשר השרירים הם אלו שעוסקים בפעולת השלד מתחיל ליקוי ביציבה, יש מאמץ יתר ומאיליו, בזבוז של אנרגיה  וכמובן- יש פחות אפשרויות תנועה מפני שהשרירים משקיעים אנרגיה בתפקיד השלד ולא בתפקידם העיקרי- שינוי מצב השלד.       

שיטת פלדנקרייז מבקשת מלומדיה להגביר את המודעות וההקשבה לגוף , לתחושה , לנשימה ולתנועה  וע"י כך ליצור תהליכים פנימיים המאפשרים שינוי ושיפור משמעותי ביציבת הגוף, בקורדינאציה, באוריינטציה ובנשימה. שיטת פלדנקרייז מנסה לעזור לאדם לשכלל את יכולתו במקסימום היעילות ובמינימום המאמץ.

בשיעורי בלט קלאסי, למרות שהאווירה שונה והתרגילים שונים הרגשנו שאנחנו מתבקשות ליישם את אותה הבקשה שלעיל. בשיעור, אחד הדברים שניסינו ליישם, עפ"י הוראתך, הוא עזיבת המאמץ ופעולה מתוך הקשבה לגוף ומתוך הבחנה והבנה כמה מאמץ היא צורכת. השחרור שמידי פעם הופיע מתוך התודעה הזו גרם לנו להבין כמה הרבה יותר קל לבצע תנועות מסוימות כאשר  מושקעת בו האנרגיה הנכונה ומתווספת הנשימה.

שיעור בלט קלאסי נתן לנו אפשרות להגדיר מחדש את המושג יציבה נכונה או "גב ישר" בכך שהמונחים בהם תיקנת אותנו לא היו אסטטיים אלא פיזיולוגיים. זאת אומרת, כל אחת הרגישה שהדרך להגיע ליציבה הנכונה אינה תלויה במראה מסוים שהוצג מראש אלא היציבה הנכונה שלה תגיע רק ע"י הקשבה עצמית ומודעות לגופה, למבנה האנטומי שלה, למתח השרירי, לנשימה...

טכניקת אלכסנדר  

טכניקת אלכסנדר פותחה ע"י פ.מ אלכסנדר בתחילת המאה העשרים. שמה המשני של טכניקה זו הוא  The Use Of The Self , שם זה מעיד על מטרתה של טכניקת אלכסנדר: שיפור יכולת השימוש של האדם בעצמו. המילה Self  (עצמיות), מתייחסת לאדם כשלמות אחדותית של גוף ונפש. מצד אחד השיטה מבוססת על אמיתות אנטומיות מדעיות ומצד שני היא כרוכה באינטואיציה וברגישות ברמה גבוהה ומעודנת. 

עפ"י אלכסנדר ישנם מספר גורמים האחראים על פעילות גופנית, תנועתית לקויה:

1. הכרה בכוחו של הרגל. במהלך חייו מתרגל האדם להגיב לגירויי הסביבה ולחציה בתנועות גוף לא נכונות אוטומטיות, הגורמות לעיתים לבעיות תפקוד שונות. מערכת השרירים, העצבים, העצמות ושאר המערכות מתרגלות לשימוש המורגל, השגוי וכבר אינם יכולים לתפקד אחרת. 

2. עורף תפוס. במהלך חקירותיו גילה אלכסנדר את היחס בין הצוואר והראש, ובין הצוואר הראש והגב לגפיים. יחסים אלו משפרים את פעילות האורגניזם וקובעים את איכות השימוש בגופינו. כאשר מתכווץ הצוואר וגורם לראש "להילחץ" לתוך הגוף, קומתנו מתקצרת והזרועות והרגליים "נדחסות" לתוך הגוף. נוצר מצב שבו פעולת הפיקוד מוסרת הנחיות לא נכונות של המוח לגוף, המפרות את האיזון הראשוני שבתוכנו. 

מתוך הכרה  בבעיות עקרוניות ונפוצות אלו פיתח אלכסנדר טכניקה לשחרור מתח שרירי בגוף כולו אשר תאפשר לאדם לנוע ביותר קלילות ונוחות ותעזור לו להפחית או למנוע כאבים נפוצים שעלולים להגביל. לבעיות הנ"ל מצא אלכסנדר מספר פתרונות:                                                                                  הראשון, ביטול הרגלים קיימים ע"י שחרור מתח שרירי בגוף כולו שיאפשר לנוע ביותר קלילות ונוחות ויעזור להפחית או למנוע כאבים נפוצים שעלולים להגביל.

השני, עצירה לפני כל פעולה או ,עפ"י אלכסנדר, עקרון העיכוב. עיכוב זה האפשרות להחליט לא להגיב באופן אוטומטי אלא, להשהות את התגובה ולארגן את הגוף בצורה הנכונה. תהליך  העצירה איננו קפיאה אלא סירוב מודע להגיב בדרך סטריאוטיפית. רק ע"י כך יכולה היכולת  הספונטאנית  האמיתית לבוא לידי ביטוי. העיכוב הוא תהליך הוא תהליך עדין ומהיר והשהיית התגובה תהיה יעילה רק אם יתקיים בו זמנית תהליך נוסף- הפעלת הפיקוד הראשוני (או העליון) זאת אומרת, התערבות במערכת התגובה והתנועה האוטומטית על מנת  לשנות את המערכת השגויה וזאת ע"י הנחיית כיוונים מודעת של התלמיד והמורה. ע"י הנחיית כיוונים כגון: "הנח לצוואר להיות חופשי" ניתן למנוע בפעולות יומיומיות ותגובות לגירויים שונים, כיווץ צוואר, התקצרות הקומה והצרות הגב. במקום ניתן לתת הוראות מדויקות ל"פיקוד העליון" וע"י כך ליצור תנאים טובים שיאפשרו לצוואר להיות חופשי. צוואר חופשי מוביל אוטומטית להרחבת בית החזה, להארכת עמוד שדרה, להתרחבות הגב, לחיזוק שרירי התמיכה לנשימה טובה יותר וכמובן לתנועה משוחררת.

בשיעורי בלט קלאסי שמענו רבות את המשפט "הדבר הנכון יגיע כאשר תפסיקו לבצע את הדבר באופן לא נכון"  (ציטוט לא מדויק...) משפט זה מהווה את הבסיס לטכניקת אלכסנדר- עזיבה של ההרגלים הלא נכונים תביא למציאת התנועה הטבעית הנכונה ותגרום לתנועתיות משוחררת. כמו כן בשיעורי קלאסי הייתה הנחיה מילולית שאפשרה לדמיון ומחשבה להפעיל את תנועת הגוף הרצויה באופן מכוון. שליחה של איבר גוף לכוון מסוים בחלל או בגוף עצמו מתוך מחשבה מכוונת מאפשרת תנועה קלילה יותר ובלתי מאומצת.   

The Release Technique- Daniel Lepkoff   

על מנת לשנות דפוסים תנועתיים השגורים בנו דרושה עבודה הן גופנית והן נפשית. התהליך דורש שינויי מחשבתי שיהפוך עם הזמן להרגל קבוע שייטמע בנו. את הפעולות היומיומיות אנו מבצעים על בסיס זיכרון תנועתי וחוויות קודמות. שיטת הרליס מאמינה שבכדי לתקן הרגלים קודמים שאינם נכונים, יש לארגן את גופינו מחדש, בכל הנוגע למרכז הגוף ולשילוב נפש וגוף.

שיטת הרליס חוקרת כיצד גופינו מביא עצמו לתנועה תוך התחשבות במגבלות האנטומיות של האדם. התרגול בשיטה זו הוא תרגול גם של פעולות פשוטת כגון: ריצה, הליכה, זחילה ונפילה,  תוך התייחסות לעמוד השדרה, האגן, הרגליים ועוד. תרגול זה מלמד כיצד לבצע נכון יותר פעולות בסיסיות, ברורות מאליהן, שלפעמים בהן נמצא מקור הטעות.

שיטה זו שואבת השראה גם מקונטקט אימפרוביזציה החושפת את הגוף לדרגות גבוהות של גירויי חושי. גירוי שמאפשר חקירה מודעת וקשובה לגוף. העיקרון המרכזי עליו מושתת השיטה, בדומה לקונטקט אימפרוביזציה, הוא נשיאת משקל הגוף במרכז הכובד, תוך ניתוב האנרגיה לפעולה נכונה של השרירים לתנועה. כשמשקל הגוף מוחזק בצורה נכונה יורד העומס משרירי הגוף החיצוניים ובדרך זו יוכלו הם לשמש לתנועה ולא להחזקה. שחרור זה הביא למקור השם Release Technique.

השחרור בשיטת הרליס הוא לא רק שחרור של עודף מתח של פעולת השרירים, אלא גם שחרור עמוק ופנימי יותר. שחרור פנימי יותר יכול להתרחש ע"י דמיון.  הגוף מתרגל כיצד לדמיין פעולה אך לא לבצעה. הדמיון מאפשר לאדם להגיע לתודעה פנימית ביחס לפעולתה האמיתית והנכונה של התנועה. עפ"י טכניקה זו גם אי עשייה היא פעולה ומעבר, אי העשייה ומקום לדמיון הוא זה שיעזור לבצע את התנועה בשחרור ובמינימום כוח. השיטה מפתחת יכולות הקשבה לגוף ולנפש ופותחת דרך חדשה לתנועה.

The control of turnout

המונח טרן אאוט, בשפת המורים למחול, משמש בעיקר כהגדרה למצב בו ישנה רוטציה במפרקי הירך. כולם יודעים, וגם זה לא תמיד, מהי הפוזיציה התנועתית שאליה צריך להגיע כשאומרים טרן אאוט אך לא תמיד כולם מודעים לפעולה התנועתית האמיתית אותה צריך לבצע כדי להגיע לטרן אאוט נכון.

בורות זו נובעת מהדעה הרווחת בבלט הקלאסי אשר שמה במרכז את התנועתיות האסטטית ולאו דווקא את זו האנטומית. כאשר המטרה היא שקווי הגוף שלנו יהיו אסטטיים ויפים יש דרישה שגם הטרן אאוט שלנו יהיה מרשים וגדול זאת אומרת,ב- 180 מעלות. דרישה זו היא בעייתית מפני שהיא לא מותאמת ליכולת הגופנית של כל אחד ומה גם שהיא יכולה לגרום לתלמיד לבצע טעויות חמורות בגופו. תלמיד שחושב רק על איך להגיע ל- 180 מעלות פתיחה יפספס בדרך את פעולתם הנכונה של השרירים. 

בעבודה על פתיחה של טרן אאוט צריך להיות קשובים לגוף ולהרגיש עד כמה באמת הטרן אאוט שלנו גמיש ונפתח. צריך לדעת לעבוד מהשרירים הנכונים ובשליטה הנכונה. שליטה במובן שמה שינחה את הפעולה זה לא המחשבה להגיע ל-180 מעלות אלא, הפקודה של המוח שלנו אל השרירים האחראיים לפתיחה. 

ישנם מספר שרירים האחראיים על פתיחת מפרקי הירך. המרכזיים והעיקריים הם השרירים הפנימיים של הירך, האדוקטורים. האדוקטורים הם השרירים האחוריים שעל הירך וכאשר הם מתכווצים הם "מרימים" את הפמור- עצם הירך, כלפי מעלה וכך בעצם ישנה אפשרות לרוטציה.

העבודה על פתיחת מפרקי הירך והגדלת זווית הפתיחה היא קשה. לילדים שמתחילים לרקוד בגילאים צעירים (6- 12 ) יש אפשרות לעבוד על זווית הפתיחה שלהם ולהרחיבה מכיוון שהעצמות בגיל זה עדיין גמישות ויש להן את היכולת להתעצב ולהשתנות. בגיל מאוחר העבודה היא יותר קשה  ולמי שירצה להגיעה לזווית פתיחה מקסימאלית הדבר יהי כמעט בלתי אפשרי, אלא אם כן, יהיו לו הנתונים הפיזיים הדרושים. בכל אופן, צריך לזכור שכדי שהעבודה הקשה תהיה כדאית יש לעבוד מהשרירים הנכונים ובשליטה הנדרשת.

Grand Plie Question – Rachel Rist The

תנועת הפלייה מהווה יסוד לכל צעדי המחול וחשובה בעיקר לקפיצות. מטרתה בסיסית וחשובה ביותר בטכניקת הבלט. היא פועלת על מתיחת השרירים האחראים על הטרן אאוט, מתיחת שרירי השוק ועבודה על מפרקי הירך והברך. תנועת הגראנד פלייה מהווה אמצעי לשכלול יכולתו של הרקדן הקלאסי, אך עם זאת היא יכולה לגרום לנזק בלתי הפיך, מפני שתנועה זו, למרות הסגולות האחרות שיש לה, יכולה להיות אחראית ללחץ אדיר בברכיים.

כמו כן, נזק יכול להיגרם בתנועת הגראנד פלייה כאשר מתווסף אליה מתח של תלמידים  המוביל לעבודה לא נכונה. הם מבצעים פלייה בטרן אאוט גדול יותר ממה שהם מסוגלים, הירידה לא נעצרת במקום הנכון, הרוטציה מתבצעת בברך ובקרסול במקום במפרק הירך. עבודה לא מבוקרת ומודעת יוצרת במקום פתיחה של מפרקי הירך לחץ גדול על הברכיים.                                                                                 
     

כדי לנצל באופן הטוב ביותר את יתרונותיו של הגראנד פלייה, הכי נכון לבצע הגראנד פלייה בעמידה שנייה, שכן כך מפרק הירך יכול להיפתח מבחינה אנטומית בצורה הטובה ביותר. ההסבר המדעי לכך הוא שכיפוף של 130 מעלות מעמיס על הברכיים פי 7 מהמשקל הרגיל של גופינו. מנגד גראנד פלייה בעמידה רביעית כמעט ובלתי אפשרי לביצוע אלא אם כן הרקדן נושא נתונים פיזיים מקסימלים. כמו כן, יש להגביל את מספר הגראנד פלייה בשיעור וליצור שימוש מאוזן בתנועה, על מנת למנוע נזק לברכיים, לרצועות, לסחוס ולפיקה,.

יש לשנות את המסורת של פתיחת שיעור בלט בגראד פלייה. תרגיל זה מסוכן לגוף שאינו חם עדיין. מומלץ להתחיל את השיעור בתרגיל הרונד דה ג'אם האחראי לחימום הירך. 

בצורה זאת התלמידים ישיגו שליטה טובה יותר על מנח האגן ויכולת התנועה שלהם תהא חופשית ונכונה יותר. שינוי התפיסה והמסורת ואילו רק של תרגיל אחד, יכול להביא למהפך אצל דור הרקדנים הבא בעולם המחול.

ביצוע של גראנד פלייה בשיעורי הקלאסי שלנו בוצע, עפ"י הוראותיך, בניסיון להיות נאמנים למבנה האנטומי שלנו ולתנאי הפתיחה שהגוף שלנו מאפשר. בשיעור, לא התבצע גראנד פליה בעמידה רביעית תוך הבנה ורצון לא לפגוע בברכיים שלנו. התחושה היא שהשימוש בתנועה זו בשיעורי קלאסי אפשר לנו רק 'ליהנות' מיתרונותיה של תנועה זו, וזה כמובן במידה שנלקחה אחראיות על מעשינו והקשבה לגופינו.     

הפתיחה הנכונה- ד"ר אסף בן זאב

בהמשך לדיון סביב הפתיחה הנכונה, מסביר ד"ר אסף גם הוא כי פתיחה לא נכונה של מפרקי הירך נובעת לרוב מבורות אנטומית. במאמרו הוא נותן ידע אנטומי על פעולת הפתיחה באופן נכון, על אפשרויות התנועה במפרקי הירך ועל המגבלות שלה.                                                                                          

הגף התחתון בנוי משלוש עצמות ארוכות המהוות את שלד הרגל ומעצמות קצרות המהוות את כף הרגל. שלוש עצמות האגן יוצרות שקע שאליו נכנס ראש הפמור, מבנה כדורי המאפשר מבחינה אנטומית תנועה סיבובית מושלמת לכל הכיוונים. אלא שתנועה זו מוגבלת על ידי גיד המאפשר תנועה של 65 מעלות קדימה, 45 מעלות הצידה וכ- 20 מעלות אחורה. אם התנועה גדולה מכך ישנה השתתפות של האגן ועמוד השדרה הנוטים קדימה, הצידה או אחורה בהתאם. כל מערכת השלד של הגף התחתון עטופה בשכבת שרירים עבה המאפשרת לנו תנועה. קבוצת השריר הארבע ראשי עוברת דרך שני מפרקים (הירך והברך) ותפקידה לכופף את הירך ולישר את הברך, קבוצת השריר הדו ראשי אחראית ליישור מפרק הירך ולכיפוף הברך. שרירים נוספים המשתתפים ביצירת הטרן אאוט הם מקבוצת ההמסטרינגס. קבוצת הגלוטאים השייכת לשרירי האגן מיישרת את מפרק הירך ועוזרת לפתיחת הטרן אאוט. טווח התנועה של הסיבוב החוצה ופנימה הוא של 90 מעלות.

השרירים הנ"ל חשובים לפעילות יומיומית ותורמים ליציבות. ברגע שנפתח אותם ונהיה מודעים ליכולתם ולמגבלות שלהם השימוש יהי יותר קל ויותר נכון וממלא, הפתיחה תהיה נכונה... 

סיכום- רפלקציה אישית

שני קליימן: אני רוקדת שנים רבות קלאסי אך רוב חיי רקדתי בשיטה של האקדמיה המלכותית,ה- R.A.D. על פי שיטה זו לימדו אותי להחזיק את הגוף שלי בצורה מאוד ברורה-  "להכניס" את הבטן, "להוריד" את הישבן ולסגור את הצלעות, הכול צריך להיות מאוד מוחזק ומאוד בפנים. (שום רמז לשיטת השחרור ותחושת הצמיחה שלך)כשהגעתי לשיעורים שלך, בתחילת השנה, לא היה לי ברור מה את מבקשת ממני לעשות עם היציבה שלי כי זה היה שונה מאוד ממה שהורגלתי. הערת לי שאני נועלת את הברך כאשר אני מבצעת טונדו ועכשיו אני מבינה שזה היה מכוח ההחזקה שקיבלתי משיטת ה RAD , הערת לי שהיציבה שלי נוטה קדימה ולקח לי זמן רב להבין איך לתקן אותה מבלי להחזיק ולהכניס יותר מידי את הבטן. בתחילה ניסיתי ופשוט התייאשתי מהניסיונות שלא הרגשתי שמקדמים אותי למקום מסוים. במחצית השנייה של השנה החלטתי לבוא בגישה חדשה ושוב לנסות ולהבין מה את מבקשת, בתחילה ניסיתי רק להבין ורק מאוחר יותר ליישם. אני חושבת שאומנם הבנתי מה את מבקשת ממני אך עדיין לא הצלחתי ליישם את זה במלואו על הגוף שלי. עזר לי מאוד לחשוב על זה תוך כדי התרגילים שהיו מובנים מתחילת הסמסטרים ולכן לא הייתי צריכה לחשוב על התרגיל כי הוא היה כבר טבוע בי ולכן הצלחתי להתרכז בשגיאותיי ולנסות לתקן אותם . כמו כן עזרת לי מאוד שאמרת שלא צריך להישאר במקום ותמיד לשאוף למעלה, וגם שלא מצליחים לנסות שוב ושוב.לימדת אותי שקלאסי כמה שהוא טכני וקשה לא צריך להתבצע במאמץ יתר, ושכולך אחד צריך לנצל את נתוניו האישיים ולפתח אותם . תודה על שנה נפלאה!

ליאור מאיר: הגעתי לשיעורי הקלאסי בבהלה. לא ידעתי יותר מידי, לא ידעתי איך אני אתמודד עם הטכניקה החדשה הזו שמאוד לא הייתה מובנת לי בגוף. השנה הייתה קשה, הייתי צריכה לפתוח את הראש ולהכניס לגוף טכניקת מחשבה חדשה, להכניס לגוף דברים שלא הכרתי ולא ידעתי איך להתמודד איתם בגוף ובנפש. לאט לאט, ובעזרתך, למדתי את הבסיס הקלאסי, למדתי להרפות ולא לאמץ את מה שלא צריך והעיקר, הבנתי כמה עוד הרבה יש לי ללמוד...

ליאל זהר: אני התחלתי לרקד בלט כבר מגיל שלש. אך הפעם הראשונה שרקדתי בלט באופן מקצועי היה כאשר נכנסתי למגמת מחל בכיתה ז'. במגמה למדתי במשך 6 שנים מכיתה ז' עד י"ב, אצל אותה המורה שלי שיר. בהתחלה היה לי מאד קשה להתחבר לבלט הקלאסי ועל אחת כמה וכמה שהמורה שלי דרשה מאיתנו הרבה. היא התחילה איתנו ממש מהבסיס של הקלאסי בהתחלת השיעור הינו עושות חימום שאינו לקוח מהבלט שעבד על הרבה כוח מאמץ סיבולת לב ריאה. השיעור היה מאוד קשה ומאוד אינטנסיבי, וזה מה שידעתי ולמדתי כול חיי על קלאסי. בגלל זה היה קשה לי להתחבר בתחילת השנה לשיעורי בלט, כי הרגשתי שאת החומר הנלמד כבר ידעתי ושלטתי, אולי הביצוע לא היה מושלם, אך את כול התרגילים שמותיהם ומה הם אמרים ידעתי היטב. וכול הזמן ביקשת מימני להשתחרר דבר שהיה מנגד לכול מה שביקשו ממני  כול חיי והיה לי מאוד קשה לתפוס שגם בקלאסי ניתן לשחרר... זה לא הסתדר לי ביחד. בשל כך לקח לי קצת זמן להתחבר לשיעור, אך ברגע שהתחלתי לשחרר במקומות הנכונים, פתאום דברים שלא זרמו לי במהלך השנים החלו לזרום ולהסתדר מעצמם, וכך גם הבנתי ששיעור קלאסי לא צריך להיות כל כך קשה פיזית כמו שהורגלת, אלא גם אפשר לעבוד נכון בלי לצאת "מעולפים" בסוף השיעור, אכן את גילית לי פן אחר ושונה לבלט הקלאסי, שנתן ושינה לי הרבה בגישה הרבה במחשבה וכמובן גם בביצוע.

מוריה בן נעים:  בתחילת לימודי בסמינר נכנסתי לשיעורי קלאסי עם המון חשש ופחד. הניסיון

שלי בטכניקת הבלט היה מועט ודל, כל מה שידעתי הוא שטכניקה זו קשה ומורכבת לביצוע, ששיעור קלאסי הוא שיעור של עבודה פיזית טכנית מאומצת מאוד ושאם אין לך את תנאי הפתיחה האופטימאליים לעולם לא תוכל להתקדם... מהמקום הזה, ראיתי את הבלט כמשהו נוקשה שהרכות בו היא נחלתם של הבלרינות בלבד... אך ,לאט לאט,הדברים השתנו...

באופן כללי, שיעורי המחול בסמינר פיתחו בי את היכולת להקשיב לגופי, לא להלחם איתו ( או לפחות לנסות...). הופתעתי לגלות שגם שיעור קלאסי יכול לפתח בי יכולת הקשבה ומודעות פנימית אל הדקויות הקטנות בגוף, בנשימה וביציבה. הבנתי שהחשש שאיתו נכנסתי בהתחלה לשיעור הפך אותי נוקשה (ומן הסתם גם דברים אחרים...), דרשתי מהגוף שלי יותר ממה שהוא מסוגל לתת לי. הרגשתי שהשינוי החל להתרחש כאשר הקשבתי להוראות שלך בשיעור. הוראות שנתנו לי אפשרות להיות נאמנה ליכולת שלי ואפשרות לבחון את המשמעות של ההרפיה כדי שהיא לא תביא לרפיון אלא, לפחות התאמצות מיותרת ויותר רכות. הרגשתי שהוראותייך לקחו אותי פנימה, לתנועתיות מתוך מחשבה וגיליתי שרק ממקום כזה תבוא התקדמות. אני מודעת לרוב נק' החולשה שלי (ובטוחה שישנם כאלה שעוד לא מצאתי...) אך אני מרגישה שאני בתוך תהליך שמצליח להתקדם בזכות נקודות למחשבה שאספתי בדרך, הן בשיעור קלאסי והן בשיעורים אחרים. העבודה העיונית עזרה לי להמשיך את התהליך בכך שהיא אספה את כל התובנות שהבנתי במהלך השיעורים וחידשה לי דברים חשובים ומועילים. הבנתי שיש מקום עצום למודעות ולקשב פנימי, לידע אנטומי נרחב ומעמיק כדי לשכלל את היכולת הביצועית באופן כזה שתהיה איכותית.מקווה שהידע,העיוני  והמעשי,  שרכשתי השנה ושארכוש בשנים הבאות, יופנם בי ויהווה לי כלי להבעה ויצירה.

תודה רבה על הרבה לימוד חדש, סבלני ומעמיק... המשך קיץ נפלא!               

ביבליוגרפיה   

1. גלב, מיכאל. שיטת אלכסנדר. ישראל: אור- עם, 1987.

2. חודורוב, ג'ואן. תרפיה במחול ובפסיכולוגיה של המעמקים. קרית ביאליק: אח, 1994 .

3. פלדנקרייז, משה. שכלול היכולת - הלכה ומעשה. תל אביב: אל"ף, 1967.

4. צור, עמוס ואחרים. הזמנה למחול מטפורי. תל אביב: מכון מופת, 2006 .