דלג לתוכן המרכזי
050-8264905‬

תרומת גישת ה- Release בבלט ליציבתם של רקדנים, א'

 

 

 

מכללת סמינר הקיבוצים

 

השפעת גישת ה"Release" בבלט הקלאסי על יציבתם של רקדנים

 

עבודת גמר המסלול למחול

מרץ 2006

 

 

מנחה: דינה שמואלי-חינקיס

 

מגישה: דורית רומצקי

 

 

הקדמה

הפעם הראשונה ששמעתי את המושג "Release" הייתה כשניגשתי לבחור נושא לעבודת הגמר שלי. דינה שמואלי, שלימדה אותי בלט בשנה הראשונה ללימודיי בסמינר הקיבוצים הציעה לי לבחון ולחקור את הנושא אשר מעט מאוד אנשים מודעים לו. עד לאותו רגע לא היה לי מושג שהבלט שלמדתי בשנה הראשונה בהוראתה של דינה, היה בעצם "Release". ההערות שניתנו במהלך השיעורים היו כה הגיוניות בעיני, עד שלא הבחנתי כלל כי גישת ההוראה של דינה היא ייחודית ומקורית. גופי הנוקשה והחזק מצא נחמה בשיעורים שדרשו ממנו דווקא לשחרר.

במהלך חיפוש החומר לעבודה, נוכחתי לדעת כי בעולם המחול בישראל , בניגוד לארצות הברית ולאירופה, המושג "Release" אינו שכיח. מורים רבים למחול אמנם משתמשים בעקרונות ה"Release", אך מבלי לדעת כי זוהי גישה בפני עצמה.

מיעוט החומר הכתוב בנושא הביא אותי לחקירה משמעותית, תוך כתיבה מקורית וחיבור אישי של הדברים. עולם חדש נפתח בפני אותו שילבתי גם בחיי הפרטיים וגם בדרכי ההוראה שלי.

 

תוכן עניינים

 

הקדמה *

מבוא *

1. הבלט הקלאסי *

1.1 רקע היסטורי *

1.2 עקרונות הבלט הקלאסי *

2. הבדלים בין גישה, שיטה וטכניקה *

3. גישת ה- Release *

3.1 ההיסטוריה של ה"Release" *

4. מהו ה- "Release" ? *

5. טכניקות ושיטות עליהן התבסס המחקר *

5.1 טכניקת פלדנקרייז *

5.2 שיטת (טכניקת) אלכסנדר *

5.3 שיטת פילאטיס *

6. אנטומיה *

6.1 האנטומיה והקינסיולוגיה של היציבה *

6.2 ליקויי יציבה *

6.3 יציבה בבלט הקלאסי *

 

 

 

מבוא

נושא מחקרי הוא השפעת גישת ה"Release" בבלט הקלאסי על יציבה של רקדנים. המחקר הוא מחקר איכותי שבודק את ההשפעות השונות שיש לרקדן המתנסה בגישת

ה- "Release" על יציבתו ועל דרך תנועתו. השפעה על היציבה יכולה להתבטא בשינוי במנח היציבה, תיקון ליקויי יציבה ושיפור התנועתיות בעקבות כך.

גישת ה-"Release" היא מחשבה חדשה יחסית בהקשר של תנועה ועבודה עם הגוף, והיא מדגישה את ארגונו הנכון של הגוף, את היעילות התנועתית תוך הרפיית שרירים שאינם נחוצים לתנועה ואת המודעות התנועתית. החיבור בין גישת ה-"Release" להוראת הבלט הקלאסי הוא חיבור חדש, אשר מיושם בסמינר הקיבוצים על ידי דינה שמואלי. לא ידוע על מחקר עיוני קודם שנעשה בנושא, אשר בודק את השלכות גישה זו בבלט על יציבה ותנועה של רקדנים.

הנבדקים בעלי רקע בבלט קלאסי, ברמה בינונית ובטווח גילאים של 18-25 (בוגרים). הרקדנים עברו סדרת של עשרה שיעורי בלט קלאסי בגישת ה"Release" בהוראתי. המחקר נערך באמצעות שאלונים, ראיונות, תצלומים וצילומי ווידאו לפני הסדרה, במהלכה ובסיומה. בצילומים אבדוק את מנח היציבה שלהם ואת אופן התנועעותם ובשאלונים אבדוק את הפן הפסיכולוגי-מנטלי של נושא השחרור.

בחלק הראשון של העבודה יובהרו המושגים וההיבטים הקשורים למחקר.

בפרק הראשון תובא סקירה היסטורית של הבלט הקלאסי ויתוארו העקרונות הבסיסיים בבלט.

הפרק השני יבהיר את המושג "Release", תינתן סקירה ההיסטוריה של ה"Release" ולבסוף ניסיון להגדיר את ה "Release" באמצעות עקרונות יסוד המשותפים לכל השיטות והטכניקות המתבססות על גישה זו.

הפרק השלישי יסביר את ההבדלים בין המושגים גישה, שיטה וטכניקה לצורך הבנה טובה יותר של המחקר.

הפרק הרביעי יסקור את השיטות והטכניקות שעליהם מתבסס המחקר: פלדנקרייז,

אלכסנדר ופילאטיס.

הפרק החמישי יעסוק ביציבה על כל היבטיה. יתוארו הגורמים המשפיעים על היציבה, תוסבר מהי יציבה נכונה, יינתן הסבר על האנטומיה של היציבה על ידי תיאור המבנים השונים הקשורים ליציבה והשרירים המשתתפים בה, יתוארו ליקויי היציבה השכיחים ואופן הטיפול בהם וכן תתואר היציבה הנכונה בבלט הקלאסי עם דרישותיו האסתטיות הייחודיות לו.

בחלקה השני של העבודה יתואר המחקר המעשי. תחילה יינתן הסבר על מהות המחקר ואופן ביצועו ולאחר מכן יתוארו מערכי השיעור וההבחנות והממצאים אשר נבעו מהם.

לאחר החלק המעשי יערך ניתוח של הממצאים בו תיבדק ההשפעה של סדרת השיעורים שניתנה לרקדנים על יציבתם ועל תנועתם.

1. הבלט הקלאסי

1.1 רקע היסטורי

הבלט הקלאסי נוצר בחצרות מלכים באיטליה, בתקופת הרנסנס והתפתח בצרפת בימי המלך לואי ה-14, הראשון שיזם וייסד בית-ספר לבלט. סביבת הארמון וקהל הצופים שראו את הרקדנים מנקודת מבט אחת תבעו והשפיעו, שגוף האדם המתנועע יענה על דרישותיהם ויתאים את הקווים האסתטיים להתייחסות זו (גוף בעל קווים ארוכים, ראש מורם, גו זקוף). בעקבות זאת, נוצרה שפה מיוחדת בעלת כללים חוקים ומבנה.

במאה ה-18, עבר הבלט לרוסיה אך, הרקדנים והכוריאוגרפים היו צרפתים. במהלך המאה ה-19, הגיע הבלט הרוסי לנקודת שיא בעזרת השפעת מורים מאיטליה וצרפת. הבלט במאה ה-19 שימש כמפגן של יופי גופני, חן של תנועה והצגת יכולת טכנית-וירטואוזית. מיכאל פוקין הביא לשינוי בגישה זו, כאשר העמיד במרכז את הרעיון שמאחורי התנועה, דהיינו את המסר ולא רק את היכולת הארטיסטית של הרקדן, כפי שהיה מקובל עד אז.

מסגרת הטכניקה הקלאסית של הבלט, הדיוק, השכלול עד קצה גבול האפשר הניחו את היסוד להתפתחות הבלט הרוסי, ששימש מופת במאה ה-20 בכל ארצות חצי הכדור המערבי. בשלהי המאה ה-20, הבלט הרוסי החל להשפיע על מערב אירופה. האימפרסאריו (אמרגן) סרגיי דיאגילב, שתפיסתו הייתה קרובה לשל פוקין, הביא את הבלט הרוסי לפאריס. מתוך שאיפה להעניק משמעות חדשה לאמנות הבלט, נפח רוח חיים חדשים במוסיקה, בקישוט, בתלבושת ובטכניקת הריקוד. הבלט של דיאגילב נתן אותותיו לא רק באירופה. הוא אף הניח את היסודות והשפיע בצורה מכרעת גם על הבלט בארצות-הברית, אשר לימים התפתח לבלט המודרני. 

המחול האיטלקי שעבר צמיחה וטיפוח בצרפת, הגיע לשיא המיומנות שלו וההברקה הכוריאוגרפית משהיה לבלט הרוסי. ממחולות חצר התפתח לממדים חדשים והפך הריקוד לפילוסופיה בתנועה שמבטאת רעיונות ייחודיים.

ההתפתחות ההיסטורית של הבלט הביאה בעקבותיה להתפתחויות של שיטות וגישות שונות לבלט (מבחינה מתודית ואומנותית) במרכזים שונים בעולם כמו באנגליה (הבלט האנגלי המפורסם), דנמרק (הבלט הדני) ואחרים ( ברטונוב, 1982) (Cohen, 1998).

1.2 עקרונות הבלט הקלאסי

לבלט הקלאסי יש מספר עקרונות על פיהם הוא נלמד בכל הגישות והשיטות הקיימות בהוראתו. אלו עקרונות שנשמרים גם בגישת ה"Release" וגם בשיטות שונות של בלט בהן השיטה הרוסית והשיטה האנגלית.

הדרישות הבסיסיות בבלט הן:

ארבע נקודות קדימה ארבעת הנקודות בחזית הגוף, שתי הבליטות בעצם האגן ושתי הכתפיים, חייבות לפנות תמיד לאותה החזית.

Turn out – פתיחה מקסימלית של מפרקי הירך כלפי חוץ בתנועת רוטציה.

גו ארוך ורחב עמוד שדרה אנך וישר כמה שיותר והשכמות רחבות כלפי חוץ.

כף רגל שאין עליה משקל תהיה תמיד במצב של Point (כף רגל מתוחה).

דרישות פיזיות אלו נובעות מהאידיאל האסתטי של הבלט שנוצר בתחילת המאה העשרים באירופה (שמואלי, 2000). לדרישות אסתטיות אלו ( כמו: פתיחת Turn out של º 180), היו השלכות מרחיקות לכת. אידיאל זה, שאינו מאפשר לרקדנים בעלי מגבלות או מבנה גוף שאינו מתאים לרקוד בלט קלאסי, הפך את הבלט הקלאסי למנוכר ומרוחק. דרך ההוראה של הבלט גם היא הושפעה מדרישות אסתטיות אלו והדגישה את המנחים הרצויים ולא את הפעולה. כתוצאה מכך, רקדנים בעלי ליקויים, חשופים יותר לפציעות ופגיעות גופניות ואינם יכולים למצוא את הבלט הקלאסי כמתאים להתפתחותם. התפתחות הבלט המודרני, באמצע המאה העשרים הביא למודעות אסתטית שונה ולדרישה לשיטות שמתאימות יותר לרקדן המודרני.

2. הבדלים בין גישה, שיטה וטכניקה

חקירת גישת ה-"Release" בהוראת הבלט הקלאסי דורשת את ההבחנה בין המושגים "גישה", "שיטה" ו-"טכניקה", שתאפשר הבנה טובה יותר של אופן המחקר וביצועו.

לפי ההגדרה המילונית גישה היא:

1. הגעה, התקרבות למשהו או למישהו, מעבר.

2. דרך מחשבה בהערכת מצב מסוים או בעיה מסוימת, אופן הטיפול בהם. התייחסות או צורת התנהגות."

(שויקה, 1997: 272)

לפי הגדרה זו ניתן להבין כי "גישה" היא הרעיון הכללי לפיו נוקטים פעולה. זוהי אינה הפעולה עצמה, כי אם מכלול הרעיונות, הפילוסופיה שמאחורי נקיטת פעולה מסוימת.

"שיטה" היא מושג פרטי ויש בה ספציפיות מסוימת:

1. דרך מסוימת ומוגדרת לפעולה, הדרך שנוקטים כדי להשיג תוצאה כלשהי, להגיע למטרה מסוימת, וכדו'.

2. עקרון או עקרונות שעליהם מבוסס משהו; הגיון פנימי העומד ביסודו של דבר מה; העיקרון או העקרונות שלפיהם משהו עשוי, ערוך, מאורגן וכדו'..."

(שויקה,1810:1997)

לפי הגדרה זו, ניתן להבין כי שיטה היא יישום עקרוני של מחשבה כלשהי. שיטה היא ארגון מסודר של רעיונות או עקרונות במטרה להגיע לתוצאה כלשהי. בדרך כלל שיטה מתבססת על רעיון-על שלפיו בנויות עקרונותיה.

שיטת אלכסנדר, למשל, היא שיטה ללימוד יציבה נכונה של הגוף, להקלה על כאבי ראש, כאבי שרירים, קשיי נשימה ועוד, לשיפור ההרגשה הכללית. בשיטת אלכסנדר האדם מפתח מודעות ליחסים בין חלקי הגוף השונים, ולומד להפעיל את גופו בצורה נכונה המשחררת לחצים בלתי מאוזנים על פרקי החוליות ומתח שרירים לא סימטרי בגו ובעורף (שויקה, 1997). בשיטת אלכסנדר, אפשר להגדיר את השיטתיות בפיתוח המודעות הגופנית והלמידה הגופנית, כאשר עקרון- העל עליו היא מבוססת היא היציבה הנכונה ואיזון הגוף.

דוגמה נוספת לשיטה היא שיטת פלדנקרייז. זוהי שיטת אימון ותרגול גופני המיועדת לשיפור יכולתו של האדם ולפיתוח תודעה הרמונית בין הגוף לרוח. האימון בשיטה זו מתייחס לגוף כולו ולפעולות היסודיות ביותר, כגון: ישיבה, עמידה, קימה, הליכה, יציבה, תחושת מיקום, אוריינטציה מרחבית ונשימה (שם, שם). ה"שיטה" בפלדנקרייז היא שיפור היכולת התנועתית של האדם, כאשר עקרון העל הוא פיתוח תודעה הרמונית בין הגוף לנפש.

שתי הדוגמאות מראות שיטות שונות, המבוססות על גישות שונות כאשר המטרה היא אחת שיפור הגוף. למרות זאת ניתן לומר כי שתי השיטות מתבססות על גישה משותפת של ראייה הוליסטית של הגוף.

בדרך כלל שיטה משתמשת בטכניקה מסוימת להשגת מטרותיה. טכניקה היא היישום בפועל של הרעיון והיא מוגדרת וספציפית. לפי המילון טכניקה היא:

"שיטה מסוימת לבצע פעולה או עבודה כלשהי, בדרך כלל שיטה הדורשת מיומנות מקצועית מיוחדת. 2. יכולת ביצוע, מיומנות בתחום מקצוע מסוים (באומנות, בספורט וכדו'), לרוב מיומנות הנרכשת באמצעות תרגול ואימון."

(שויקה, 1997: 739)

לפי ההגדרה, ניתן להבין כי ההבדלים בין המושגים "גישה", "שיטה" ו-"טכניקה" עמומים מעט. עצם העובדה כי המושג "טכניקה" הוגדר באמצעות המושג "שיטה" מצביעה על עמימות זו. העמימות נראית גם במקורות מסוימים בהם מכונות שיטות כטכניקות ולהיפך (כמו "שיטת אלכסנדר" המופיעה לעיתים גם כ-"טכניקת אלכסנדר"). אם זאת, חלקה השני של ההגדרה המילונית מצביע על ההבחנה המתבקשת בין טכניקה לשיטה והיא המעשיות. טכניקה היא הביצוע, המעשה עצמו המוביל לתוצאה.

אם ננסה לדרג את שלושת המושגים בין הרעיוני ביותר למעשי ביותר נראה כי "גישה" מתייחסת בעיקר לרעיון ולמחשבה, "שיטה" מתייחסת הן לרעיון והן לביצוע ו"טכניקה היא הביצוע. כך, יכולות להיות שיטות שונות המתבססות על אותה הגישה, וטכניקות שונות שמקורן בשיטה אחת. בבלט הקלאסי, לדוגמה, קיים מקרה הפוך בו ישנן שיטות שונות לאותה הטכניקה. מערך התרגילים הידוע של טכניקת הבלט, נלמד בשיטות שונות כמו: וגאנובה, צ'יקטי וכדו'.

במחקר זה, נבחנת טכניקת הבלט הקלאסי בגישת ה-"Release", שכפי שנאמר במבוא הוא חיבור חדש. יש לציין כי קיימות שיטות נוספות המתבססות על גישה זו, ואלו שנבחרו הן לצורך המחקר הספציפי. שילוב השיטות השונות במהלך שיעור הבלט יוצר שיטה חדשה להוראת הבלט.

דבר נוסף שיש לציין היא העובדה שה-"Release" קיים גם כטכניקה בפני עצמה הידועה כ-"טכניקת ה-Release". זוהי שיטת אימון ותרגול גופני במחול שנשענת על עקרונות השחרור ויש לה תרגילים ספציפיים. במחקר זה לא נעשה שימוש בטכניקה זו ויש להבחין בכך.

בירור שלושת המושגים מאפשר הבנה טובה יותר של העבודה, ויש להבחין בין המושגים הנזכרים באופן תדיר בעבודה זו.

3. גישת ה- Release

ה"Release" היא גישה ולא שיטה. היא אינה מתייחסת לאסתטיקה, צורה או סגנון של תנועה אלא על אופן התנועה ועל העבודה השרירית, ויחד עם זאת תוצאותיה הם במידה מסוימת אסתטיקה וסגנון שייחודיים ל"Release". גישה זו מסתכלת פנימה אל תוך הגוף וגם אל הנפש בעבודה עדינה ועמוקה, פיזית ותודעתית. זוהי גישה שיכולה להתאים לכל טכניקה שהיא, בבלט הקלאסי אך גם במודרני ובסגנונות אחרים.

גישת ה"Release" מדגישה את השחרור הגופני כחלק בלתי נפרד מלימוד טכניקה כלשהי. שחרור זה הוא הרפיית שרירים שאינם נחוצים לתנועה ספציפית, וכיוון למאמץ המתאים של שריר בפעולה המתייחסת למטרה מסוימת. בצורה זו התנועה היא חופשית יותר, יעילה יותר ונכונה יותר למניעת פציעות. למרות שרעיון השחרור היה קיים כבר לפני עשרות שנים, גם כיום הוא נחשב לדרך מחשבה מהפכנית ואפילו מחתרתית בתחום המחול.

3.1 ההיסטוריה של ה"Release"

עם התפתחות המחול המודרני ועם ההשתחררות מחוקי הבלט הקלאסי הופיע גם ה"Release" כמושג וכגישה. עם זאת, רק בשנים האחרונות מקבל ה"Release" הכרה כטכניקה המפתחת את גופו ויכולתו של הרקדן לא פחות מטכניקות אחרות.

הראשונה שטבעה את המושג "Release" בהקשר של מחול הייתה מרתה גרהם. בעבודתה, שהחלה בשנות הארבעים של המאה ה-20, חקרה גרהם את ה"Release" בהתבססה על אנרגיית ה"קונדליני" מהיוגה. ה"Release" בגרהם היא אנרגיה שמתחילה בבסיס עמוד השדרה ועולה דרך החוליות, פוגעת בכל הצ'קרות החשובות, זוהי איננה רק תנועה. היא השתמשה בדמיון מודרך כדי להנחות את ה"Release" ובדימויים כמו: ה"Release" הוא שליחת האנרגיה החוצה בשימוש הנשימה, "Release" זה כמו לומר "אני אוהב אותך", יש רגע בין ה"Release"

ל-"קונטרקשן" שחייב לומר משהו-עצב או שמחה ואחרים. לפי גרהם, ה"Release" מקורו בנשימה ומהותו היא תנועת תגובה ל"קונטרקשן" יותר מאשר תנועה בפני עצמה.

טכניקת גרהם ידועה כמאמצת ביותר, אך גרהם התנגדה למאמץ יתר ואף כעסה על רקדנים שהזיעו בשיעוריה בטוענה שעבודתם אינה נכונה והשקעת האנרגיה שלהם מוגזמת. עם זאת, טכניקת גרהם לא נחשבת לטכניקת שחרור הן בפילוסופיה שמאחוריה והן בתוצר האסתטי שלה (Michelson, 1999).

ה"Release" הופיע לראשונה כטכניקה בשנות ה-70 אצל ג'והן סקינר, מפתחת "טכניקת סקינר לשחרור". היא למדה את טכניקת אלכסנדר ורצתה לשלב זאת עם תנועה. היא למדה גם את טכניקת גרהם, והתעניינה בחזרה למרכז הגוף מה שמכונה בטכניקת גרהם כ"Release". היא עשתה את שנת החקירה הראשונה שלה באוניברסיטת עם מארי פלקרסון, מרשה פלודאן, ג'ון רולנד, ננסי אודואו ופאם מט. ג'והן עזבה את אילינוי לאחר שנה והמשיכה לפתח את עבודתה בסיאטל, וקראה לה "טכניקת סקינר לשחרור". הישגיה כיום משלבים ידע בפסיכולוגיה יונגיאנית עם דמיון יצירתי וחקר תנועה.

מרשה, ג'ון, פאם ומארי עבדו עם ברברה קלארק שהייתה תלמידה של מייבל אלסוורט' טוד (מחברת "הגוף החושב"). ממנה קיבלו הארבעה פדגוגיה של דמיון אנטומי (דימויים אנטומיים). הם חיברו זאת לתהליך העבודה שהחלה בו ג'והן, למעבר מחוסר תזוזה לתנועה.

מארי פלקרסון ביקשה לשנות הרגלים גרועים של תנועה. נקודת המבט שלה הייתה שכאשר דימוי הפעולה עובר ליישום הפיזי אז מאוחר מידי להבחין באופן בו הפעולה התבצעה במקור. שורש הפעולה נמצא בטווח שבין הכוונה לבצע לבין הביצוע. ה"Release" של פלקרסון כוונתו להביא את הגוף למודעות של האופן בו אנו מביאים עצמנו למצב של תנועה.

ג'והן המשיכה לפתח את טכניקת סקינר לשחרור כאשר היא מתעדת אותה בצורה טובה מאוד. מרשה המשיכה לחקור כוריאוגרפיה, קול, משחק ועבודה רגשית בהקשר לקונספט המקורי של ה"Release".

ג'ון רולנד המשיך לחקור היבטים אנטומיים. הוא כתב וחשב מפרספקטיבה אנטומית מדויקת. ג'ון נפטר בהולנד לאחר שכתב ספר על דמיון ואנטומיה, וגם לאחר שתרם תרומה משמעותית להוראת ה""Release בבית הספר לפיתוח המחול החדש, אמסטרדם. ננסי אודואו, פאם פט, ותלמידיה הראשונים האחרים של ג'והן המשיכו את חקירתם לתוך האספקטים האנטומיים והמחשבתיים של עבודת ה""Release. פאם מט, שעבדה מתוך אוניברסיטת טמפה שבאריזונה, פרסמה לאחרונה עבודה מחקרית בשם "מורשת קינסטתית, חייה ועבודתה של ברברה קלארק". טקסט ברור זה הוא מקור חשוב להבנת ה""Release.

ננסי טופ באה לאילינוי מייד לאחר שג'והן עזבה ונעשתה מעורבת בהיבטי ה"Release". בעבודתה המוקדמת היא פנתה לכוריאוגרפיה בשלבה את תיאורית המשחקים עם ה""Release. ננסי גם הופיעה ברחבי העולם וסיימה טיוטה ראשונה לספר על עבודתה ( היא נפטרה בשני לספטמבר, 1998). עבודתה היצירתית והופעותיה כללו רקדנים נעים באימפרוביזציה עם הוראות מסוימות ו/או פרמטרים מסוימים לתנועה שלעיתים קרובות התבססו על שימוש בדימויים אנטומיים. עבודה זו שונה באופן ניכר מהמבנה המשחקי הברור של היצירות שיצרה בשנות השבעים. היא התפתחה לדרגת "מורת מאסטר".

אווה קארקזג למדה "Release" עם מארי פלקרסון והמשיכה ללמוד את טכניקת אלכסנדר. תרגולה כלל שימוש בדימויים אנטומיים לצורך חקירת תנועה ואימפרוביזציה. עבודתה כללה דגש על חשיבה חיובית ופיתוח גישה של "hand-on". היא תרמה לתכנית במרכז לפיתוח המחול בהרנהם.

מארי חקרה את השפעות תהליך החשיבה המדיטטיבי מחוסר תזוזה לתנועה, בעירובה מחקר בסיסי עם יצירתיות. בנוסף לכך, בדומה לג'והן סקינר, היא עבדה בהשוואה לארכיטיפ של הפסיכולוגיה היונגיאנית. ב-1975 מארי כתבה את "The Language Of The Axis" שפורסם בעיתון התיאטרון של הקולג' דרטינגטון לאמנויות. פרסום זה מקשר דימויים של "Release" כמו מה שבחשיבה מכונים "זרמי פעולה". אלה נתגלו כקרובים ביותר לקווים המרידיאנים של הרפואה הסינית.

בשנות השישים המאוחרות ובתחילת שנות השבעים, מארי וכמה מחברי להקתה הראשונה השתתפו באירועים המוקדמים של קונטקט אימפרוביזציה של סטיב פקסטון, והופיעו עם הופעת הקונטקט אימפרוביזציה הראשונה בניו יורק וברומא (הופעת הקונטקט הראשונה הייתה באירופה). דבר זה סימן את התחלת ההקשר בין קונטקט אימפרוביזציה ל""Release. רעיונות רבים היו משותפים באותה עת. כאשר מארי באה לאנגליה ב-1973, היא הביאה עימה ידע של קונטקט ו"Release", ואלה הבנו תחום של לימוד ופיזיקליות למה שהיה ל"ריקוד החדש" באירופה. (Fulkerson, 1999)

המושג "ריקוד חדש" (new dance) מתייחס לאותן טכניקות ריקוד חדשות, אשר שאבו רעיונות מתורות המזרח (כמו טאי-צ'י, יוגה ואייקידו) וגם מגישות תרפיה מערביות כמו אלכסנדר ופלדנקרייז. רעיונות אלו הביאו ליצירת "הריקוד החדש" שכולל בתוכו את התנועה האותנטית, קונטקט אימפרוביזציה וגם את טכניקת ה-"release". שיטות ריקוד אלו מכוונות כולן ליצירת גוף אינטליגנטי וכבוד לפוטנציאל האינדיבידואלי של כל גוף במקום יצירת מודל אחיד של תנועה. הן מפתחות מודעות עצמית, יכולת התפתחות עצמית, כישורי תנועה, יצירתיות וגוף רקדן בריא. כל השיטות המתייחסות ל"ריקוד החדש" ובתוכן ה"release" מתייחסות יותר לחקר פוטנציאל התנועה של הגוף ופחות לצורה בה נראה הגוף מבחוץ. (Manning, 2005)

אודרי דה ווס (Audry De Vos) , היא מראשוני המורים שנקטו בגישה חדשה בהוראת הבלט. בסטודיו שלה, בלונדון, היא פיתחה גישה מהפכנית לאותה תקופה שדגלה בהתפתחותו האינדיבידואלית של כל רקדן מבחינה פיזית ומנטלית. היא בקשה להתאים את עקרונותיה לכל רקדן לפי בעיותיו הספציפיות ולא להתאים את הרקדן לעקרונות. היא שילבה אלמנטים מודרניים בשיעורי הבלט והשיגה בכך כוח וזרימה. שיעוריה עסקו בבעיה ספציפית בכל פעם ולא בתרגילים קבועים וידועים מראש. הידע הנרחב שלה באנטומיה היה לעזר לתלמידים בעלי בעיות פיזיות שיכלו לפתח את גופם שהוגדר אולי על ידי מורים אחרים כ"לא מתאים" לבלט. העיקרון הבסיסי של הוראתה היה עבודה מתוך מיקוד המרכז עם תשומת לב להארכת עמוד השדרה וחלוקת משקל שווה באגן ובגוף בזמן תנועה, תוך שחרור מתח ומניעה של בניית שרירים שאינם נחוצים. היא עודדה את תלמידיה בעלי הפרופורציות ה"קשות" להשתמש במגבלתם זו כאתגר (שמואלי, 2001).

מורים רבים , אחרי דה ווס, השתמשו בגישה של שחרור בבלט המודרני ובבלט הקלאסי. חוץ מג'והן סקינר ידועה גם "טכניקת קליין" שפותחה על ידי סוזן קליין בשנות ה-70, והיא טכניקת תנועה לריפוי הגוף, טרישיה בראון שביססה את סגנון הריקוד הזריז והמשוחרר שלה על עקרונות מטכניקת אלכסנדר ואריק הוקינס שהקדים את זמנו בהביאו את השחרור לריקוד. יחד עם זאת לא ידוע השימוש במושג "גישת הRelease" בדרך ההוראה של הבלט הקלאסי. זוהי אינה גישה בעלת חוקים ועקרונות ברורים ורוב המורים שאכן נקטו בגישה זו עשו זאת בהתבסס על ניסיונם האישי כרקדנים וכמורים כחלק מהתפתחות הבלט הקלאסי והמחול בכלל, שפונה לכיוון פלורליסטי יותר ונותן מענה גם לרקדנים שחסרים נתונים גופניים מושלמים, ולא בהתבסס על שיטה כלשהי. זוהי אינה גישה אחידה בשיטותיה, בדרכי ההוראה שלה ובעקרונות שלה. מורים שונים משתמשים בדרכי שחרור שונות ובגישות שונות ל"שחרור".(Skinner, 2005)

4. מהו ה- "Release" ?

הגדרת ה"Release" אינה משימה קלה. כמושג שעדיין נמצא בשלבי התהוות גם הגדרתו אינה בהירה. עם זאת ניתן למצוא קווים משותפים ועקרונות דומים בטכניקות השונות שמוגדרות כטכניקות "Release".

לפי המילון פירוש המילה "Release" הוא שחרור. אכן, ה""Release עוסק בשחרור, בעיקר פיזי אך גם נפשי ומנטלי. למעשה ה"Release" אינו רואה כל הפרדה בין הפיזי והמנטלי. מטרת העל של גישה זו, בדומה לשאר טכניקות המחול והתנועה, היא שיפור התנועתיות והגעה לרמת ביצוע טובה יותר של התנועה. הדרך למטרה זו, כלומר השיטה, שונה משיטות האימון הגופני. הגדרת ה"Release" כשיטה בעלת עקרונות ברורים לא נעשתה עד היום משום שאנשי מחול ותנועה שונים מגדירים את ה"Release" בצורה שונה. עם זאת ניתן למצוא עקרונות ושיטות פעולה דומות אצל המורים המלמדים בגישה זו:

  1. שחרור מתח שרירי
  2. עבודה עם חוקי הטבע
  3. ראייה הוליסטית אינטגרטיבית
  4. שימוש בדמיון
  5. שימוש בנשימה
  6. שחרור מתח שרירי

ה"Release" דוגל בשחרור שרירים שאינם דרושים לביצוע התנועה. דיאנה מוס, רקדנית אמריקאית מתארת את תחושותיה במהלך שיעורי ה"Release" שלקחה בו חלק כהרגשה של שחרור שרירים שנובע משחרור מהרגל לבצע תנועות לא רצויות. (Moss, 1999)

טכניקת הוקינס, שפותחה על ידי אריק הוקינס, ידועה כבעלת איכות תנועה "חופשית-זורמת": תוצאה ישירה של שחרור מתח שרירי שאינו נחוץ.

טכניקת סקינר לשחרור מלמדת מחדש את המערכת הנוירו-מסקולרית כולה. התוצאה של שחרור השרירים והבאתם להתנגדות קטנה יותר לעומס ושחרור אנרגיה הטכניקה נותנת יותר מקורות לעבוד איתם. לשחרור יכולה להיות השפעה גם על רמת הסיבולת מאחר שהסיבולת מושפעת מהיעילות שלנו כמו כל גורם אחר של יכולת אירובית. עודף מתח שרירי שוחק את הגוף והרגלים שגויים בנשימה משאירים אותנו חסרי נשימה בזמן שבאופן רגיל היינו נושמים (Alexander, 1999) .

מרי פלקרסון, בקשה להתייחס לגוף בצורה בה הוא קרוב ביותר למרכזו. בצורה כזו השתחררו השרירים החיצוניים שאינם נחוצים להחזקת הגוף.

עבודה עם חוקי הטבע

רבים מסבירים את ה"Release" כטכניקה העובדת עם חוקי הטבע והפיזיקה:

"טכניקת ה"Release" היא המקום בו הגוף עובד עם חוקי הפיזיקה ולא עם חוקי האסתטיקה, בדרך קלה ורגועה שעובדת עם האנטומיה של הגוף ולא כנגדה".(Maning, 2005)

אריק הוקינס, כותב במאמרו "הגוף הוא מקום חופשי", כי התעלמות מחוקי התנועה מביאה לכיעור בגוף ובתנועה, על הבמה ובחיי היום יום. הוא משווה זאת להבדל בין האנטומיה הסטטית של המאה ה-15 ובין הדינאמיות של הפיזיולוגיה המודרנית. החקירה המדעית החדשה, שמזהה באופן של התנסות את הידע על האופן בו הגוף נע באופן נכון, בהתאם לחוקי הטבע ידועה כמדע התנועה-הקינסיולוגיה. הוקינס מתאר את גישתו לתנועה כחדשנית, בכך שמציין כי אין טכניקת ריקוד שמיישמת באופן מלא את חוקי התנועה למעט גישתו שלו.

הוקינס פיתח אסתטיקה של תנועה שמבוססת על עקרונות תנועה אוניברסליים, שמביאים לחיסכון באנרגיה ולתנועה קלה וזורמת. הוא טוען כי הבלט הקלאסי מבוסס על חוקים שגויים, כמו החזקת הגוף באמצעות שרירי הגב התחתון ומאמץ יתר על מנת להצליח. נפשו של האדם המערבי, כתוצאה מהכלכלה, החברה, ומרעיונותיו הדתיים, גרמה לו לחשוב שהוא צריך לעבוד, להפעיל כוח או מאמץ, ולהתגבר על הטבע. לכן, באופן לא מודע, מהצעדים הראשונים של האימון, מורים לריקוד במערב פעלו על פי המושג השגוי על התנועה האנושית, שאומר כי חייבים "לגרום" לתנועה לקרות, או לשלוט על התנועה בעזרת כוח רצון או "עבודה קשה" (Chelichowska, 1999) .

רבים מהעוסקים ב"Release" משתמשים בכוח הכבידה להגדרת התנועה. כל תנועה היא מעבר של משקל לפי כוח הכבידה ולכן הקשבה לו תאפשר עבודה שרירית יעילה. בשיטת פלדנקרייז, לומדים להפיק את עבודת רקמות השרירים והעצמות בהתחשבות עם כוח הכובד (אלון, 1994). השימוש בכוח הכבידה לצורך תנועה קלה ויעילה נמצא בקונטקט אימפרוביזציה. בקונטקט יש דגש רב על תחושת משקל הגוף שנובע באופן ישיר מיחסו לכוח המשיכה. הנעים בקונטקט מבחינים במשקלם ובמשקל הגוף של שותפיהם לריקוד, ולומדים לחוש בכובד הגוף כך שתנועותיהם תהינה זורמות, רכות וללא פגיעות בגוף. כך, מתקבלת שליטה בגוף בהתאם למשקל המתחלף בתנועה והשרירים לומדים להתארגן בצורה החסכונית ביותר, ללא מאמץ אך אם תמיכה מספקת (Novack, 1990).

ה"Release", בניגוד למחול הקלאסי שדוגל בהתגברות על הטבע, דוגל בעבודה עם חוקי הטבע במאמץ מינימלי המותאם לגבולות היכולת ברגע נתון.

ראייה הוליסטית-אינטגרטיבית

רוב העוסקים ב"Release" מתארים את עבודתם כעבודה כוללת המשלבת גוף עם נפש. אמן המחול המודרני האמריקאי אריק הוקינס האמין שהמחול הוא מטאפורה של קיומנו. דרך הקיום אותה בחר אחרי לימודי הבלט המוקדמים שלו עם ג'ורג' בלנשין בהתקשרותו בת שנים עשר השנים עם מרתה גרהם, היתה, במהותה, שחרור. בשביל אריק, לא הייתה הפרדה בין גישתו של אדם לחיים לבין גישתו לריקוד. מתוך ראיון בשנת 1981 עם המראיין בילי מהוני:

"...אני יודע שבנפש, מה שנקרא מטפיזיקה, מה שאתה יודע. על החיים, איך שאתה חושב שבני אדם מתייחסים אחד לשני, מה שאתה חושב על הטבע, ומה שאדם חושב על מטרותיו לחיים, ישפיעו על איך השרירים בגוף מתנהגים. אין הפרדה בין השניים." ((Celichowska, 1999: 5.

טכניקת גרהם אינה מוגדרת כטכניקת "Release" , עם זאת גם היא ביססה את הטכניקה שלה על העקרונות של הפסיכולוגיה היונגיינית וחיברה את תנועת הגוף עם הנפש.

היבט הוליסטי נוסף הוא ההתייחסות לגוף כולו בלי התייחסות ספציפית לשריר מסוים או לפעולה מסוימת. טכניקת סקינר למשל, משלבת עבודה על שתי מערכות בגוף (השרירים והעצבים) ואין בה תרגילים קבועים או ספציפיים. גם בשיטת פלדנקרייז ישנה גישה כוללת לתפקוד. לפי פלדנקרייז, התנועה בגוף החי מתרחשת בהקשר של תיאום עקבי עם כל יתר חלקי האורגניזם (אלון, 1994).

לסלי קמינוף, מורה ליוגה וכירופרקט, מתאר את ה"Release" כ-"מרווח טוב". המילה סבל פירושה בשפת הסנסקריט כ"מרווח רע". כירופרקטים יכולים לתאר מרווח רע זה כמרווח קטן מידי במפרקים שמונע זרימה בגוף. ביוגה הסבל כולל בתוכו גם סבל מנטלי והשחרור גם הוא(Mac Low, 1999) .

גישת ה "Release" היא גישה המתייחסת לכל ההיבטים הפיזיים והנפשיים שמשפיעים על התנועה, ואינה מפרידה בין המצב הגופני, הנפשי והמנטלי של האדם.

שימוש בדמיון

כל טכניקות ה"Release" כוללות שימוש בדמיון לצורך הפקת תנועה נכונה. זוהי תוצאה ישירה של הקשר בין מערכת העצבית למערכת השרירית. לדמיון יש יכולת לתת מידע ללא מילים כמו על הקינסתטיות, למשל. השימוש בדמיון יעיל בעיקר באימון תנועתי. דמיון עוזר בהתמצאות בחלל כאשר מידע מוטורי, קינסטתי וחזותי צריך להיות באינטגרציה מיידית. האינטגרציה הסימולטנית נוגעת באינטואיציה יותר מאשר באינטלקט. השימוש באינטואיציה מתבסס על העובדה שרוב המכניזם של התנועה הוא בלתי מודע ולא נתון לשליטה מיידית על ידי המוח האנליטי (פיינגולד, 2001).

הוראת הדמיון בטכניקת סקינר מבוססת על מטאפורות להתנסויות קינסתטיות. הדימויים יכולים להיות ספציפיים, למשל, לדמיין חוטים של בובת מריונטה בברכיים דבר הנותן חופש רב יותר במפרקי הירך, או טוטאליים אשר מתייחסים לאווירה הכללית, כמו דימוי של שחייה בבריכה. העבודה עם דימוי טוטאלי מביאה לעיתים לדיס אוריינטציה. מצב זה מביא הזדמנות לתגובה חדשה ולתחושות קינסתטיות חדשות שמביאות לתגובות שריריות חדשות. ברגע שתגובות אלו נחוות הן נכנסות לתפקוד הקינסטתי של האדם. (Skinner, 2005)

ננסי טופ, מחלוצי עבודת ה"Release", השתמשה בדימויים מנטליים של העצמות והשלד. היא נעזרה בתמונות אנטומיות של השלד להבהרת הדימויים, והם נכנסו לתוך תהליך הלמידה של התלמיד. לדבריה המערכת השרירית מגיבה למערכת השלד ולכן דימויים של מבנה השלד מביאים לתנועה טבעית של השרירים(Cowing, 1999).

שימוש בנשימה

ה"Release" בטכניקת גרהם התבסס על הנשימה. השחרור ב"Release" מאפשר נשימה חופשית יותר. בנושא הנשימה יש גישות שונות ב"Release". גישה אחת דוגלת באי התערבות בנשימה, באי השתלבות מכוונת של הנשימה והתנועה. זוהי גישה הרואה ב"אי עשייה" כתנאי לשחרור. גישה שנייה רואה בנשימה כלי הכרחי או חשוב לשחרור הגוף. כאלו הן שיטות אלכסנדר ופלדנקרייז.

טכניקת המחול המודרני המפרי-לימון שפותחה על ידי דוריס המפרי והמשיכה על ידי תלמידה חוזה לימון, מבוססת ברובה על השהיית נשימה: נפילות וקימות בהתאם לנשימה, מתח ושחרור, ביטוי גופני לנשימה ומקצב הנשימה. בשיעוריה של המפרי תרגילי הבר של הבלט הקלאסי התבצעו במרכז, ללא מצב של Point באצבעות, והיתה חשיבות רבה לתזוזת הטורסו. תנועות הגפיים יצאו מהמרכז-הטורסו והתבססו על תנועת הנשימה. התנועות לא היו מעוצבות אלא תפקודיות, לא היו פוזיציות אלא התכוונות. היה חיפוש של החופש בתנועה, של התנועה הטהורה היוצאת מתוך תנועת הנשימה (Limon, 1999).

5. טכניקות ושיטות עליהן התבסס המחקר

השיטות והטכניקות עליהם אתבסס במחקרי הם שיטת פלדנקרייז, טכניקת אלכסנדר וטכניקת פילאטיס. מתודות אלו הן בעלות מאפיינים ברורים של ה"Release", וניתן לבסס עליהן את שיטת העבודה לשחרור בבלט הקלאסי.

5.1 טכניקת פלדנקרייז

שיטת "פלדנקרייז" היא שיטה לתיקון האדם. לפיה, החברה אחראית להדחקת הרצונות הטבעיים של האדם. כך, גם התנועות הטבעיות של האדם נעלמות ומודחקות. שיטת פלדנקרייז מחזירה את האדם לתנועה הטבעית ובכך משחררת אותו פיזית ומנטלית.

על מנת להגיע לשחרור על האדם לעבור תהליך למידה מחודש בו ילמד כיצד לנוע בטבעיות. הסיבות לתנועה לא משוחררת הם לעיתים מנטליות. אלה הסומכים בעיקר על כוח הרצון מפתחים את יכולתם להתאמץ ומתרגלים להשתמש בעוצמה גדולה מידי לשם ביצוע פעולות שאפשר לעשותן היטב יותר בכוח קטן יותר, שהוא מודרג ומכוון יפה.

דרך זו גורמת לנזק ניכר-כוח שאינו הופך תנועה אינו הולך לאיבוד אלא משמש להריסת הפרקים, השרירים, ויתר המנגנונים המשמשים להיווי כוח. כדי ללמוד דרושים זמן, קשב והבחנה. יש לשפר את התחושה. על האדם להיות חופשי להקשיב למתרחש בגופו בזמן הפעולה ואם הוא יגייס את מלוא כוחו עד לקצה גבול יכולתו הוא לעולם לא יוכל להשתפר שכן נשימתו נעצרה, נעשו מאמצים מיותרים ההבחנה קטנה וגם השיפור אפסי. כדי לחוש בהבדלים קטנים במאמץ, יש להקטין תחילה את המאמץ.

דרך הלימוד בפלדנקרייז היא תחושתית והכרתית. יש קושי בתיקון שגיאה הרגלית בתנוחה או בפעולה אם אין הכרה ברורה בשגיאה. האדם לא יכול לשנות הרגל בתחושה בלבד ויש לעשות זאת על ידי עבודה הכרתית עד שהשינוי ייהפך להרגל.

בפלדנקרייז שמים דגש רב על נושא היציבה. רבים מתארים יציבה נכונה כ"גב ישר". המושג "ישר" מטעה בהיותו מושג אסתטי. למעשה, כל תנוחה היא נכונה כל עוד אינה נוגדת את חוקי הטבע, הדורשים שהשלד יעסוק בהתנגדות לכוח המשיכה והשרירים יהיו חופשיים לתנועה. מערכת העצבים, שהתפתחה יחד עם השלד בשדה הכובד, מארגנת את השלד כך שהוא נושא את הגוף בשדה הכובד בלי לצרוך אנרגיה. השרירים, לעומת זאת, כשהם עוסקים בתפקידו של השלד, הם מבזבזים אנרגיה ללא צורך ואינם יכולים למלא את תפקידם העיקרי שהוא שינוי מצב השלד, כלומר תנועה.

ביציבה לא טובה עושים השרירים את עבודת השלד. כדי לתקן את הליקוי ביציבה, חשוב לדעת מהו הדבר המסלף את תגובתה של מערכת העצבים לכוח המשיכה, אשר כל המערכות מוכרחות להסתגל אליו.

העמידה היא פעולה לא רצונית ואין בה הרגשה של מאמץ. העמידה מאורגנת על ידי חלק מיוחד של מערכת העצבים, העושה עבודה רבה ומסובכת שרק חלק ממנה עובר את סף ההכרה או התודעה.

לפיכך העמידה אמורה הייתה להיות, באופן אינסטינקטיבי נכונה אצל כל אדם. הדבר לא כך משום שהאדם לומד לעמוד ולא נולד עם הידע הזה.

המצב היציב הוא גם מצב המנוחה שאינו צורך כל אנרגיה. כשההסתגלות התנועתית לכוח המשיכה לקויה, המעבר דרך המצב היציב אינו ברור והשרירים ממשיכים לעבוד ללא צורך.

כאבים הם סיבות לסטייה מהמצב היציב. כאב פיזי או נפשי גורם לקהות ההבחנה וכך אנו מתאמצים ולא מרגישים בכך.

באמצעות שחרור אנו מגיעים לאיכות טובה של פעולה. איכות טובה של פעולה היא כאשר אנו מעבירים את התנועות הקשות לשרירים הגדולים. הסידור האידיאלי הוא שהמאמץ עובר לאורך עמוד השדרה ובגפיים כלומר בקווים ישרים כמה שניתן.

המתח המיותר הנשאר בשרירים משמש, כמעט תמיד, כדי לקצר את עמוד השדרה. המאמצים הטפיליים המתלווים לפעולה מקצרים את הגוף. בכל פעולה שבה האדם מתכונן מראש לקושי, הוא מקצר את גופו בשביל לחסן את עצמו לקראת הקושי שיבוא. חיסון זה הוא המאמץ הטפיל המפריע להתאמת הגוף לפעולה. צריך להרחיב את גבולות היכולת בלימוד ולא לפעול בעקשנות ובמאמץ להתחסן. החיסון והמאמץ המיותר מבטאים בפעולה את היעדר הרגשת היכולת. כשהאדם יודע שהוא מאמץ את כוחותיו הוא מגביר את כוח רצונו כדי להתחסן ולמעשה הוא מאלץ את עצמו להתאמץ.

בפלדנקרייז מודגש גם נושא הנשימה. יציבה נכונה מאפשרת נשימה מלאה ונכונה אך גם להיפך נשימה נכונה יכולה להשפיע על היציבה ולתקן אותה (פלדנקרייז, 1977).

5.2 שיטת (טכניקת) אלכסנדר

טכניקת אלכסנדר היא דרך ייחודית לשחרור מתח שרירים בגוף כולו. היא מאפשרת לנוע ביתר נוחות וקלות ועוזרת להפחית או למנוע כאבים נפוצים שעלולים להגביל. הטכניקה עוסקת יותר בביטול הרגלים קיימים מאשר בלמידה חדשה. בעזרתה האדם ער יותר לאיזון ולקורדינציה שלו בזמן ביצוע פעולות יומיומיות וכך הוא מתוודע למתחים בגופו.

רוב המתח השרירי נבנה בהדרגה במשך מספר שנים וייתכן כי האדם אינו מודע אליו. את המתח משחררים באמצעות למידה של דרכים חדשות לתנועה בזמן ביצוע פעולות יומיומיות, אופני ישיבה, עמידה והליכה שמפעילים פחות לחץ על העצמות, על המפרקים ועל השרירים כדי שהגוף יעבוד בצורה יעילה יותר.

טכניקת אלכסנדר כוללת גם בדיקה של היציבה, של הנשימה, של האיזון ושל הקורדינציה. ככל שאנו גדלים אנו מכניסים את שרירינו למתח כתוצאה מדאגות וחרדות החיים, והיציבה שלנו מתקלקלת. בגופנו יש סדרת רפלקסים שתומכים בנו ויוצרים באופן טבעי את הקורדינציה של תנועותינו, אך הם מופרעים על ידי אגירת מתח פי ארבעה או חמישה מהדרוש באמת. סימנים למתח הם: כתפיים מקומרות, צוואר נוקשה וישיבה שקועה או נוקשה מידי. במשך השנים אנו מתרגלים לדרכים בהן אנו יושבים ועומדים ולא מרגישים את המאמץ שהן דורשות מאיתנו. המתח הלא מורגש, כשהוא מופעל באזור מסוים בגוף, מתפשט למערכת השרירים כולה. גילוי נוסף הוא, שקיום מערכת השליטה הראשונית (היחס הדינאמי של הראש אל עמוד השדרה), מאפשר פעילות אופטימלית של השרירים ושל הרפלקסים לאורך שאר הגוף.

בדומה לשיטת פלדנקרייז, גם בטכניקת אלכסנדר מתחבר הצד הפיזי עם הצד המנטלי. מאחר שהיציבה הפיזית שאנו נוטים לאמץ אינה אלא השתקפות של העולם הפנימי שלנו (לדוגמא: במצב של דיכאון או עצב הראש מוטה כלפי מטה והיציבה שקועה), ניתן להיפטר גם מהרגלים נפשיים ורגשיים באמצעות שחרור פיזי.

שלושת השלבים בלימוד הטכניקה:

שחרור מתח לא רצוי שהצטבר במשך שנים רבות של עמידה או ישיבה באופן לא מתואם.

למידת דרכים חדשות לנוע, לעמוד ולשבת, דרכים שהן קלות יותר, יעילות יותר ומפעילות פחות לחץ על הגוף. דבר זה מצמצם את שחיקת העצמות והמפרקים וגם מספק לכל האיברים הפנימיים די מרחב לפעול באופן טבעי.

למידת דרכים חדשות לתגובה פיסית, רגשית ונפשית למצבים שונים.

טכניקת אלכסנדר מלמדת אנשים כיצד לעזור לעצמם כדי שבעתיד יתחילו לדעת באופן טבעי מה לעשות כשמתעורר כאב. המפתח ללימוד הטכניקה הוא מודעות. בעזרת המודעות ניתן לחשוב על ביצוע הפעולה כדי לראות כיצד לבצע אותה במינימום מאמץ. תהליך זה, של סילוק הרגלים לוקח זמן ויש צורך בכמה שיעורים לשם כך.

עיכוב

עיכוב הוא אחד העקרונות החשובים של טכניקת אלכסנדר. עיכוב הוא עצירה לפני הגבה אינסטינקטיבית למצב מסוים. העיכוב עוזר למנוע הפרעה כלשהיא למערכת השליטה הראשונית (היחס בין הראש, הצוואר והגב). מצב של שחרור הוא כאשר הראש נמצא בקו אחד עם עמוד השדרה. מתח נפשי תמידי מפריע את מערכת השליטה הראשונית בגלל "רפלקס הפחד". זהו רפלקס שבמצבי לחץ גורם לנו לקמר את כתפינו, למשוך את ראשנו לאחור וכלפי מטה אל עמוד השדרה. מתח זה הופך להרגל גם כשאנו לא במצבי לחץ, עובר לשרירים אחרים בגוף ויוצר חוסר קורדינציה ומתח שרירי מוגזם שגורם לשחיקה מהירה של השרירים. בחברות לא מתועשות וגם אצל ילדים קטנים העיכוב הוא חלק טבעי. בחברה המודרנית, קצב החיים המהיר מונע מאיתנו להתעכב ולבחון את מעשינו. לרוב אנו חושבים על המטרה ולא על הדרך להשגתה וכך גם נגרמות טעויות. כך קורה גם בתנועותינו ולכן חשובה העצירה לפני כל פעולה.

לפעילות העיכוב יש השפעה מרגיעה על מערכת השלד, מערכת הנשימה, מערכת העצבים ועל מערכת השרירים: השרירים נעשים רפויים יותר, הנשימה נעשית איטית ועמוקה יותר, מערכת העצבים אינה צריכה להתמודד עם גירוי יתר ומערכת השלד מצויה בלחץ קטן יותר. עיכוב הוא אינו תהליך פסיבי אלא פעולה בפני עצמה שמעסיקה את מערכת העצבים.

חשיבה בזמן פעולה

חשיבות רבה בטכניקת אלכסנדר יש לחשיבה תוך כדי פעילות. באמצעות מתן הוראות לגוף ניתן לשחרר מתח. ההוראות גורמות לחשיבה על חלקי גוף שונים שמתרחקים זה מזה וכך הם משתחררים. זוהי אינה הרפיה מוחלטת אלא הגעה לטונוס השרירים הנכון לפעולה.

טכניקת אלכסנדר משמשת גם מוסיקאים, שחקנים, רקדנים, זמרים או ספורטאים שעל גופם לתפקד ביעילות מרבית. הטכניקה מספקת אמצעים לשחרור מתח ולניצול מקסימלי של היכולת הגופנית שלהם במאמץ מינימלי. ההוראות מתחלקות להוראות יסוד והוראות משניות.

הוראות היסוד מתייחסות ל"מערכת השליטה הראשונית" שהיא היחס שבין הראש, הצוואר והגב. מערכת זו שולטת על דרך פעולתם של כל מנגנוני הגוף. הוראות היסוד מאפשרות למערכת השליטה הראשונית לחזור למצבה החופשי והטבעי וכתוצאה מכך להשפיע על הרפלקסים ועל מתח השרירים בגוף.

הוראות היסוד הן:

מחשבה על צוואר חופשי- המטרה היא לשחרר מתח בצוואר שגורם לראש להיות משוח לאחור.

ראש מתארך כלפי מעלה וקדימה משיחה קדימה עוזרת להתארגנות הטבעית. כדי למנוע השתוחחות יש לחשוב גם על הארכתו כלפי מעלה.

גב מתארך ומתרחב הוראה זו עוזרת לשחרור מתח בחלק העליון של הגוף.

יש חשיבות לסדר ההוראות שכן כל הוראה אינה יכולה להתבצע אם ההוראה הקודמת לה לא בוצעה.

ההוראות המשניות הן תוספות להוראות היסוד ותפקידן הוא שחרור מתח מאזורים מסוימים בגוף אך ללא השפעה רבה על מערכת השליטה הראשונית:

כתפיים משתחררות זו מזו יעיל לשחרור האזור העליון של החזה.

להניח לכתף להשתחרר מהירך שמתחתיה מונע את קיצור השרירים הקדמיים.

ידיים מתארכות הרחק מהכתף מונע קימור כתפיים.

ידיים רחבות תוך התארכות האצבעות מונע אגרוף אצבעות במצבי לחץ.

לחשוב על אי דחיפת האגן קדימה מונע יתר קישות של הגב והישענות אחורה בזמן עמידה.

לחשוב על אי נעילת הברכיים משחרר מתח ברגליים. יש להקפיד לא ליצור פיצוי על ידי כפיפת הרגליים.

חשיבה על כפות רגליים מתפשטות על הקרקע ואצבעות מתארכות משחרר מתח בכפות הרגליים ותורם להרגשת איזון.

חשיבה על לסת תחתונה משתחררת מן האוזניים עוזר לסלק מתח מיותר בשרירי הפנים.

חשיבות רבה יש לנשימה ולכן יש לחשוב בזמן הנשימה על נשימות ארוכות ועמוקות יותר. הנשיפה היא השולטת באופן שבו אנו נושמים משום שהיא גורמת לוואקום בריאות שמאפשר לשאיפה הבאה להילקח באופן ספונטאני ובלא מאמץ. בטכניקת אלכסנדר משתמשים בתהליך של לחישת "הא" בכל נשיפה.

חשיבה בזמן פעילות הכרחית בפעילויות יומיומיות כמו עמידה. בעמידה נכונה משקל הגוף מתחלק בין שתי הרגליים כאשר הברכיים אינן כפופות או נעולות. ההרגל של משיכת הגב לאחור והבלטת האגן קדימה הוא אחד מהגורמים השכיחים ביותר לכאבי גב בזמן עמידה. בכף הרגל יש שלוש נקודות איזון:

  1. העקב
  2. הכרית
  3. הנקודה שמתחת לזרת

כשכף הרגל פרושה על שלושת הנקודות באופן שווה נוצר גירוי של תגובת רפלקס המתיחה המצוי בסולית כף הרגל. רפלקס זה משפיע על סיבי השריר שמשפיעים על היציבה על ידי שמירת הזקיפות במאמץ מינימלי.

טכניקת אלכסנדר עוזרת גם לספורטאים, רקדנים ולנגנים לביצוע יעיל יותר ולמניעת פגיעות גופניות (ברנן, 1999) .

5.3 שיטת פילאטיס

שיטת הפילאטיס שייכת לקלאסיקה של עולם התנועה ומבוססת על אימון התנועה בדרך של חשיבה, מודעות וריכוז. מפתח השיטה, ג'וזף פילאטיס הגרמני (1880-1967), שיצר אותה כדי לחזק את שריריהם הפגועים של פצועים ממלחמת העולם הראשונה וכינה אותה בשם: שיטתContrology (בקרת הגוף). בין חסידי השיטה היו רודולף פון-לאבן, יוצר כתב התנועה המפורסם (Laban Nonation) והניה הולם, רקדנית וכוריאוגרפית מחלוצות המחול המודרני שאימצה חלק מהתרגילים לטכניקה הנקראת על שמה (Holm Technique).

צורת האימון לסטודיו שהקים פילאטיס עם הגירתו לארה"ב ב-1923, סיקרנה גם את רקדני הניו-יורק סיטי באלט שהתאמנו בסמוך, וגדולי המחול כמו מרתה גרהם וג'ורג' בלנשין הפנו את רקדניהם לסטודיו של פילאטיס כדי להתחזק באמצעות טכניקת האימון שלו ולהשתקם לאחר פציעה. כך הפכה שיטתו של פילאטיס אבן יסוד לשיפור כושרם הגופני של רקדנים. ג'וזף פילאטיס נהג להתאים את הטכניקה לתלמיד, כשהוא מפתח תרגילי קרקע ומעצב פרטי ציוד שיותאמו במיוחד כדי להתגבר על פציעות או בעיות יציבה של תלמידיו. פילאטיס לא האמין בתוכניות אימון נוקשות וקבועות למורים. תלמידיו, לימדו אחרים בשיטות אחרות שהתבססו על שיטתו. לכן, יש כיום אופנים שונים לשיטתו כשהעקרונות הבסיסיים נשמרים.

שיטת פילאטיס היא מכלול תרגילים המבוססים על התנגדות קפיצים ועל ייצוב עצמאי של הגוף בזמן תנועה. האימון מתבצע הן על מכשירים מיוחדים המאפשרים עבודה בסביבה נטולת כוח הכובד, הן על מזרונים והן בעזרת עזרים (כגון- fitness ball ,swiss ball :גלילים foam rollers וגומיות). המגוון הרב של התרגילים מאפשר תנועה ברמות שונות, לכן ניתן להשתמש בשיטה זו למטרות שיקום אחרי פציעה, חזרה לכושר גופני אחרי זמן רב בו לא בוצעה פעילות גופנית, וכן לחזק, למתוח וליצור אתגר בעבודה מול אנשים ברמת כושר גבוהה כמו רקדנים או מתעמלים. האימון הוא אישי (בעבודה שונה ונפרדת לכל אחד ע"פ צרכיו), אך ניתן גם בקבוצות, לפי רמות, שכן כל תרגיל מבוסס על תנוחה ועקרון בסיסי, תוך התאמה ליכולת המטופל.

האימון בפילאטיס מאריך את השרירים ומחזקם, וכן מקנה גמישות גבוהה של עמוד השדרה והגפיים, מודעות גבוהה מאוד לנשימה ולגוף ומשפר קואורדינציה של תנועה וסינכרוניזציה של תנועה-נשימה. ישנה הדגשה על סיבולת שריר וחיזוקו תוך כדי שיפור הקואורדינציה, שווי משקל, התמקדות מנטלית ויציבות הגוף. תנועה שופעת וזורמת צריכה לבוא מתוך גוף יציב וחזק. הדבר מתבצע ע"י פיתוח שני מרכזי שליטה: אחד באזור הבטן התחתונה ואחד באזור מרכז הגב ובכך מייצבים את עמוד השדרה והשכמות בפלג הגוף העליון, לא כולל גפיים וראש. תרגילי הפילאטיס הם בעלי סדר מסוים ונועדו ליצור עבודה נכונה ומלאה על כל הגוף, תוך כדי בידוד ומתיחת קבוצת שרירים אחת ועבודה על המנוגדת לה במכלול תרגילים, ובתרגילים הבאים עבודה הפוכה, כך שבסוף שעת אימון חוזקו השרירים תוך כדי מתיחתם.

הפילאטיס הוא צורת חינוך לתנועה נכונה עם גופינו, הבנת יכולותיו ומגבלותיו. איתור חוסר האיזון הגופני יביא לשינויים בהרגלים התנועתיים השגויים, הגורמים לפציעתו של הגוף.

הפילוסופיה של הפילאטיס משלבת חשיבה, גוף ונפש, ומתבססת על שישה עקרונות המדגישים פשטות ודייקנות:

1. ריכוז (Concentration):

לפני תחילת התנועה יש לארגן את החשיבה למודעות גופנית גבוהה ולריכוז מקסימלי.

2. מרכז (Centering):

כל תנועות ההגמשה והמתיחה באים מתוך מרכז הכוח הממוקם דמיונית בתוך האגן מתחת לטבור (שרירי הבטן העמוקים -השריר הרוחבי התומכים את עמוד השדרה ואת האיברים הפנימיים).

3. שליטה (Control):

השליטה חיונית לאיכותה של כל תנועה. לכל תרגיל טווח מתיחה ורמת מאמץ המתאימים לו. השקעת יתר בתנועה, תוך מאמץ מוגזם או מתיחת יתר, נוגדים את השיטה ועלולים לגרום לפציעה או לפגיעה. השיטה מלמדת לשלוט בגוף ולא להיות נשלטים על-ידו.

4. דיוק (Precision ):

הדייקנות בתנועה נובעת מן הריכוז, והיא מושגת באמצעות הכוונה ברורה למיקום הגוף ואיבריו בעת ביצוע כל תנועה. לדיוק בתנועה נדרשת יציבה נכונה, מיקום נכון של הגוף והמפרקים וקצב נכון של התנועה ביחס לשאר הגוף והנשימה.

5. תנועה זורמת (Flowing Movement):

שטף התנועה והניקיון בביצוע הדינמי מייחדים את הפילאטיס משיטות אחרות. התנועה צריכה לבוא מהמרכז החוצה בתנועה ובקצב אחיד ומדויק.

6. נשימה ((Breathing:

הנשימה היא העיקרון החשוב ביותר לפני בצוע תנועה או כל פעולה פיזית. הקטנת נפח הנשימה יכול להביא להקטנת נפח החזה, עייפות, כאבים ואפילו כאבי ראש.

השילוב בין העקרונות תורם לבריאותו, חוזקו, יציבתו ועמידותו של הגוף מפני פציעות ופגיעות. (רובינסון ותומסון, 2002)

(אשל, 1995)

6. אנטומיה

6.1 האנטומיה והקינסיולוגיה של היציבה

המילה יציבה (Postur) פירושה מצב שבו הגוף כולו או חלקו מוחזק באופן כלשהו. האורגניזם "הרב איברי" והדינמי של גוף האדם אינו יכול להיות מוגדר כבעל יציבה אחת. טעות לחשוב שהיציבה היא גורם סטטי. היציבה היא גורם המשולב בתפקוד הכללי של מערכת התנועה.

המצבים הסטטיים שבהם נמצא הגוף הם רק חלק מתנועתו.

יציבה מושפעת מגורמים אחדים והיא משתנה בעקבותיהם:

תורשה-נתונים גופניים שעוברים בתורשה, כמו מבנה העצמות ומשקלן, משפיעים על ההתפתחות הגופנית ועל היציבה.

גיל-דפוסי היציבה משתנים לאורך השנים בעקבות ההתפתחות הפיזית.

מין-הבדלים אנטומיים ופיזיולוגיים אצל נשים וגברים גורמים לאפיוני יציבה שונים. לנשים-זווית אגן גדולה ואחוז שומן רב יותר.

תנאים סביבתיים-סביבת העבודה וגורמים חברתיים משפיעים גם הם על היציבה.

מצב רגשי-דפוסי תנועה הם רמז חזותי למצבו הרגשי של האדם. דפוסי תנועה יכולים לקבע תבניות גוף שמשפיעות על היציבה.

פעילות גופנית-חוסר איזון בפעילות גופנית משפיע לרעה על היציבה.

(זולברג, 2004)

קנה המידה ליציבה נכונה :

מתח ועומס מינימלי על מבנים הנושאים משקל (אגן וגפיים תחתונות)

חלוקה מאוזנת של מסה ועומס בין המפרקים למניעת כאב או ליקויים. תנאי חשוב לאיזון עמוד השדרה הוא שכל חמש קבוצות השרירים (שרירי הגב, שרירי קיר הבטן, פושטי הירך, כופפי הירך ומרחיקי הירך) פועלות כהלכה. כאשר השרירים באחת הקבוצות חלשים, עמוד השדרה לא יהיה מיוצב כיאות ויהיה עומס על רצועות וגידים

 

שמירה על שיווי משקל: סידור הגוף

לאורך קו הכובד. ביציבה תקינה מרכז הכובד יעבור

דרך תנוך האוזן לחלק הקדמי של הירך,

לנקודה המרכזית הקדמית של האגן, לצידי ראש הברך

עד לנקודה הלטרלית בקרסול

מינימום אנרגיה בשמירה על היציבה

דינאמיות היכולת לשנות תנוחות

ללא מאמץ

 

 

תמונה מס' 1: קו הכובד

 

 

יציבה המאפשרת תפקוד אופטימלי של כל המערכות בגוף

קו עיניים אופקי

(שניאור, 2005)

מקובל לחשוב על הגב כתומך עיקרי ביציבת הגוף. עם זאת יש לחלקים רבים בגוף השפעה על היציבה גם אם באופן עקיף.

הגב הוא האזור הנמשך מהגולגולת ועד לקצה עצם הזנב ומוגדר גם כחלקו האחורי של הגו. בחלקו העליון נמצאות השכמות וכלוב בית החזה האחורי.

במבט מהצד עמוד השדרה נראה כמו S , שתומך את הראש והגו והוא בנוי מחוליות המונחות זו על גבי זו. במרכז כל חוליה ישנו נקב המשמש כתעלה דרכה עובר חוט השדרה. בין כל שתי חוליות יש דיסק סחוסי והן מחוברות זו לזו באמצעות רצועות וקפסולה. ככל שיורדים לחלק התחתון של עמוד השדרה, החוליות נעשות עבות וגדולות יותר, כי הן נושאות יותר משקל. ישנן שש חוליות צוואריות, שתים עשרה חוליות חזה, ארבע חוליות מותניות ושלוש עד ארבע חוליות הזנב שמחוברות לחוליות המותניות באמצעות עצם העצה.

המפרקים שבין כל שתי חוליות הם בעלי תנועה מוגבלת, אבל סך הכל, התנועה האפשרית בעמוד השדרה היא גדולה.

זוקפי הגו הם אנכיים ומאורגנים בשתי קבוצות עיקריות של שרירים הפועלים כנגד כוח המשיכה בלי הפסקה.

קבוצה ראשונה השכבה הלטרלית- השטחית:

השריר כסל-צלע (Iliocostalis).

השריר הגבי הארוך (Longissimus dorsi).

השריר הפנימי Spleius)).

קבוצה שנייה מדיאלית-עמוקה )שרירים העוברים בקו ישר):

בין זיזים גביים (Interspinales)

בין זיז רוחבי לזיז רוחבי (Intertransversari)

Spinalis

שרירים העוברים באלכסון:

השרירים הרוטטוריים (Rotatores)

Multifidus

Semispinalis

עמוד השדרה מושפע מאפשרויות התנועה בין החוליות, אך כתוצאה מתגובת שרשרת קיימת השפעה של תפקודם התנועתי של מבנים נוספים המחוברים אליו:

בית החזה-תנועה תקינה של המפרקים המחברים את הצלעות עם חוליות הגו חשובים לנשימה אופטימלית.

חגורת הכתפיים-מנח השכמות משפיע על היציבה הכללית וכל הקטנה בטווחי התנועה של השכמות תפגע במבנים הקשורים ליציבה.

כמו כן, קיימים מבנים שונים בגוף שמשתתפים בהחזקת הגוף:

כף הרגל-לקשתות בכף הרגל יש חשיבות רבה מבחינת היציבה, והן מאפשרות שילוב של חוזק ויציבות עם גמישות וקפיציות. קשתות נמוכות או גבוהות מהנורמה הן ליקוי העלול להשפיע לרעה על יציבתו הכללית של האדם.

מפרק הקרסול-בעל תפקיד חשוב בהעברת משקל לכף הרגל בעמידה, בהליכה ובריצה.

מפרק הברך-ארגון נכון של משקל הגוף יאפשרו למפרקים אלה להיות יציבים במגוון מצבים דינמיים.

מפרק הירך-מקומו של האגן במרכז הגוף יוצר השפעות שרשרת תפקודיות הן על הגפיים התחתונות והן על מנח עמוד השדרה.

הראש והצוואר- מנח מאוזן של הראש והצוואר הוא גורם חשוב בארגון היציבה. מבחינה קניסיולוגית קיימים יחסי גומלין בין מנח הראש וחוליות הצוואר לבין מפרקי הגוף.

בנוסף למבנים השונים המשפיעים על היציבה גם מערכת עצבים תקינה תורמת ליציבה. התפתחות נורמלית של מערכת העצבים תאפשר גיוס שרירים המתאימים לפעולה. מנגנון זה, מאפשר שליטה בתנועות מורכבות ובא לידי ביטוי בקורדינציה תקינה.

גורם חשוב נוסף המשפיע על היציבה היא היכולת הקינסטתית, תחושת התנועה. החיישנים הממוקמים בשרירים ובמפרקים תורמים לשמירת היציבה ולמידע על מיקום התנועה, על טווח התנועה ועל עוצמתה, וכל זאת ללא משוב ויזואלי.

(כרמלי, 1993) (זולברג, 2005)

בין היציבה לתנועה מתקיימים תהליכי גומלין הדדיים. יציבה נכונה מביאה לתנועה יעילה וזורמת, ותנועה יעילה מביאה ליציבה נכונה. לכן, בחקירת היציבה יש לבחון גם את התנועתיות.

6.2 ליקויי יציבה

יציבה לקויה נגרמת על ידי גורמים פיזיים, נפשיים וחברתיים והיא תאופיין בדרך כלל בראש מוטה קדימה, לורדוזה צווארית גדולה, קיפוזיס בחוליות הגביות בתוספת של Pectoralis Minor Sindrom שמאופיין בכתפיים שמוטות קדימה. כמו כן, תופיע לורדוזה מותנית, אגן נוטה לפנים ופשיטת יתר בברכיים. כל התופעות יכולות להופיע יחד או לחוד וכולן תצבענה על בעיית יציבה (הימן, 1998).

לצורך פירוט ליקויי היציבה ניתן לחלק אותם לליקויים במישור החיצי ובמישור החזיתי.

במישור החיצי ליקויי היציבה קשורים לשינויים בעקומות הנורמטיביות. מצבים אלו מאופיינים בעקומות מוגברות או בעקומות קטנות מהנורמה. מבחינה אנטומית וקניסיולוגית למבנה עקומות עמוד השדרה יש יתרונות תפקודיים שהם: טווח תנועה גדול במישור החיצי, בלימת זעזועים וארגון מאוזן של מרכז הכובד בתוך בסיסי התמיכה (מבנה המאפשר שמירה על יציבה אופטימלית ללא צורך בפעילות מאומצת של שרירי הגב).

ליקויים במישור החיצי:

קיפוזיס

קמר מוגבר בחוליות החזה, המאופיין בנטיית הכתפיים והראש לפנים. אפיונים נוספים הם קיצור שרירי החזה וחולשה בשרירי הגב העליון ומקרבי השכמות. כמו כן, עלול להיווצר תהליך של פיצוי על ידי הגוף, שיתאפיין בעקומות מוגברות באזור עמוד השדרה הצווארי והמותני. אפיונים נוספים הם נשימה קצרה ושטוחה ומודעות נמוכה לגוף. ההפרעות התפקודיות כתוצאה מקיפוזיס הם: פגיעה בתפקוד אופטימלי של איברים פנימיים, קשיים מוטוריים ותחושת מתח באזור העורף עקב טונוס שרירי מוגבר. הסיבות לקיפוזיס הם: חוסר איזון בקבוצות שרירים אנטגוניסטיות שיוצר שינוי ביחסי הכוחות המופעלים על המפרקים ומשפיע על מנחם, מתח רגשי ודימוי עצמי נמוך, מודעות גופנית נמוכה והרגלי תנועה מוטעים ופתולוגיות שונות.

הטיפול העיקרי יהיה תרגול לשמירה על מנח תקין של האגן כבסיס לארגון נכון של עמוד השדרה, מתיחה והארכת שרירי החזה, תרגול נשימתי להגדלת טווח הנשימה, פעילות אירובית ותרגילי מודעות.

לורדוזיס

עקומה מוגברת בעמוד השדרה המותני עם סיבוב מוגבר של האגן לפנים. במנח זה משקל הגוף מועבר מהחלק החזק, הרחב והתומך של גוף החוליות לקשתות העדינות יותר, כך שהזיזים הגביים מתקרבים זה אל זה יותר מהרגיל. הפתחים של החוליות שדרכם עוברים העצבים נעשים קטנים יותר, ולאורך זמן מצב זה עלול להוביל ללחץ על

שורשי העצבים באזור המותני.

סימנים ללורדוזיס הם: זווית אגן מוגברת, קער בולט בחוליות המותניים, בטן בולטת ורפויה, עכוז בולט, פשיטת יתר בברכיים (ראה תמונה מס' 2) וכפות רגליים שטוחות. הסיבות ללורדוזיס הן: קיצור שרירים המסובבים את האגן לאחור וחולשת השרירים המסובבים אותו לפנים, שינויים מבניים בחוליות, הרגלי תנועה לקויים, מבנה תורשתי, ליקויים במנח מפרקים בגפיים התחתונות ופגיעה בחוליות המותניים.

הטיפול הלורדוזיס יכלול הארכה של השרירים תמונה מס' 2: פשיטת יתר בברכיים המסובבים את האגן לפנים וחיזוק המסובבים אותו לאחור, לימוד השליטה במנח אגן תקין ולימוד הפעלתו הנכונה של עמוד השדרה.

גב שטוח

הקטנת הלורדוזה המותנית ביחס לנורמה. סיבות נוספות לליקוי הן חולשה בשרירים המכופפים את הירך וקיצור בשרירי הירך האחוריים, מצב היוצר שינוי במנח האגן וגורם לסיבובו לאחור. מבנה זה גורם לעיתים לכאבים עקב ביטול פיזור הלחץ על הדיסק הבין חולייתי וחוסר בבלימת זעזועים. הטיפול בליקוי יהיה שמירה על מנח אגן תקין, הארכת שרירי אחורי הירך, חיזוק מכופפי הירך ושיפור התנועתיות הכללית בגב התחתון.

פגיעות בדיסק הבין חולייתי

הדיסק שממוקם בין החוליות ובתוכו נוזל, נועד לשמש כבולם זעזועים, אולם כתוצאה משחיקה עלולות להיווצר פגיעות. בלט דיסק הוא מצב בו נוצר קרע קטן במעטפת הדיסק דבר הגורם להיחלשות התמיכה בגרעין הג'לטיני, כך שהוא אינו זורם במלואו אל תוך תעלת עמוד השדרה. פריצת דיסק היא פגיעה קשה בדיסק, הגורמת ליציאה חלקית של הגרעין הג'לטיני אל מחוץ לגבולות הדיסק.

יציבה רפויה

ביציבה רפויה האגן מוסע קדימה, הכתפיים שמוטות, ולעיתים קיים שיטוח של העקומה המותנית עם הגברת העקומה החזית. זהו ליקוי המאופיין במקרים רבים במודעות גופנית נמוכה ובדפוסי תנועה לקויים. הגורמים לו הם חולשה כללית, עייפות, הרגלי תנועה מוטעים, דימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון. התרגול העיקרי הוא חיזוק שרירי היציבה.

במישור החזיתי ליקויי היציבה באים לידי ביטוי בחוסר איזון בעמוד השדרה ובשני צידי הגו. למצבים אלו של סטיית עמוד השדרה מקו האמצע יש וריאציות רבות המכונות כעקמת (סקוליוזיס). עקמת אינה סטייה לטרלית של עמוד השדרה מקו האמצע, המלווה בדרך כלל גם ברוטציה בחוליות.

לעקמת שתי צורות אפשריות:

צורת 'c' המאופיינת בקימור עמוד השדרה לצד אחד שמאפייניה הם: גובה כתפיים לא שווה, מרחק לא שווה של השכמות מעמוד השדרה, עיוות קשת הצלעות, חוסר איזון בגובה עצמות עצם הכסל ומרחק זרועות לא שווה מבית הצלעות.

צורת 's' מאופיינת בקיומן של לפחות שתי עקומות העוברות משני צידי קו האמצע של עמוד השדרה. (זולברג, 2004)

 

תמונה מס' 3: סקוליוזיס S ו-C

 

לליקויי יציבה יש השפעה על התנועתיות, ולכן על המורים למחול לדעת לאבחן אותם ולהתאים לתלמידיהם תרגילים המשפרים לקויות אלו.

 

6.3 יציבה בבלט הקלאסי

על פי ג'ון ביירן (Byrne), מורה לבלט אוסטרלי, השינוי העיקרי שחל בהוראת הבלט הקלאסי כיום הוא תשומת הלב הגוברת ב"לימוד הגוף". מורים רבים בעבר נטו להתרכז בלימוד הצעדים. לעיתים קרובות התוצאה הייתה שהתלמידים חיקו את הצעדים שבוצעו על ידי המורה וביצעו אותם מחדש ברמה שטחית. לא היה עומק לטכניקה כי הגוף לא הוכן בלמידה הדרגתית באלמנטים היסודיים; הצעדים לא הופקו דרך "סיבוב החוצה" כי ה"סיבוב החוצה" לא בוצע באפקטיביות בעזרת השרירים.

הדרישות הבסיסיות הנדרשות להבנה בתרגול וביצוע תמידי הן:

יציבה נכונה, "Turn out" ומיקום משקל הגוף.

יציבה קלאסית נכונה תלויה בארבעה גורמים:

מיקום האגן.

השליטה ב" Turn out".

מיקום עמוד השדרה, הכתפיים והראש.

מיקום המשקל על כפות הרגליים.

מיקום האגן הוא חשוב בארגון הגוף הכללי. האגן מקשר בין עמוד השדרה והרגליים. עמוד השדרה מחובר לעצם האגן בבסיס הגו התחתון והרגליים מחוברות לעצם האגן במפרקי הירך. כך, כל תנועה באגן תשפיע על הרגליים ועל הגו.

כיוון שעמוד השדרה מחובר לכל ארכו, אם חלק אחד ממנו לקוי ישנה השפעה על שאר חלקיו. כך מצב עמוד השדרה התחתון ישפיע על מצב עמוד השדרה העליון ועל הצוואר. באופן דומה מה שקורה בירך ישפיע על הברך ועל כף הרגל. אפשר לומר שמנח האגן ישפיע על כל מה שמעליו (עמוד השדרה, הצלעות, הכתפיים והזרועות) ומתחתיו (הרגליים וכפות הרגליים). מהבחנה זו ברור כי מנח נכון ושליטה באגן הם הגורמים החשובים ביותר באימון הפיזי של הרקדן הקלאסי. הגוף זקוק למרכז חזק ממנו עמוד השדרה והרגליים יוכלו לעבוד באופן יעיל. אם המיקום והשליטה במרכז הם חלשים אז הגוף יהיה חלש באופן כללי ויהיה במתח מה שישפיע על הנשימה ועל החופש בתנועה.

רק כאשר מיקום האגן הוא נכון רק אז הדרישות הבאות – "Turn out" ומיקום משקל הגוף יכולות להתבצע.

מיקום האגן הנכון בעבודה קלאסית:

מנח האגן הרגיל הוא מעט קדימה. אם מנח זה נשמר בזמן ה"Turn out" אז הקשת הגבית התחתונה גדלה ועמוד השדרה פגיע יותר לפציעות. יותר מכך, השרירים שמפיקים ושולטים ב- Turn out"" לא יכולים לתפקד כראוי כאשר האגן ממוקם במנח לא נכון מצב של "Sway back" (ברכיים לאחור). האגן חייב להיות "מורם" מהרגליים ולהיתמך מקדימה ומאחורה כך שימורכז וימוקם בדיוק מעל לרגליים. האגן מאוזן ונשלט על ידי שרירי הבטן שמושגים אותו מלפנים, ושרירי הישבן מושכים אותו מאחור. פעולות אלו נותנות תמיכה גם לעמוד השדרה התחתון אך יש לשים לב שהן לא מופקות במאמץ רב מידי. כיווץ השרירים לא צריך להיות כפוי מידי.

שרירי הבטן נמתחים מקדמת עצם האגן לבסיס הסטרנום וצריך להיות להם אורך מלא ולא כיווץ פנימה כלפי עמוד השדרה כתוצאה מההוראה "להכניס בטן פנימה". תלמיד שיבצע הוראה זו יגיע למצב של "Tuck under" ויטה את האגן לאחור. פעולה זו גורמת לנעילת כלוב הצלעות ומפרקי הירך, שחרור הברכיים, הגברת אורכו של עמוד השדרה וזריקת המשקל אחורנית.

מאמץ רב מידי בכיווץ הישבן ישיג באופן דומה תוצאה הפוכה ואף יגביר את פעילות שרירי האגן שפועלים לסיבוב פנימה של הרגליים. לכן אין צורך להשתמש בכל שרירי הישבן אלא רק בשרירים התחתונים שהם אלה האחראים ל"Turn out"(Byrn, 2000).

היציבה במנח ה-"Turn out" בבלט היא הכרחית לביצוע הטכניקה ושימוש בשריר האגן והבטן הם רק חלק מהדרישות ליציבה זו. יש לדייק בביצוע "Turn out" נכון ממפרק הירך. יציבה לא נכונה תתפתח בשאיפה להגדלת "Turn out" ללא החזקה נאותה, בעזרת שרירי הישבן ובעזרת השרירים הפנימיים-אחוריים, העוטפים את עצם הפימור. במקרה כזה ההחזקה מתבצעת מלמטה, כלומר כף הרגל נלחצת לרצפה בכוח כשהיא מסובבת החוצה יותר מהברך, דבר שסותר את האנטומיה הבסיסית בה כף הרגל פונה לאותו כיוון שהברך פונה אליו. לאורך זמן, עבודה לא נכונה זו תגרום לכאבים וחולשה באיזור כף הרגל והקרסול, וזאת עקב מתיחת הגידים ומעטפת הפרק. כמו כן עלולות להופיע בעיות נוספות: העמקת הלורדוזה, נזק לחוליות הגו התחתון ושחיקת המיניסקוסים בברך (בן זאב, 1981) .

בהוראת הבלט יש לשים לב שאין ההוראות מכוונות לביצוע שגוי. הוראות של "להכניס בטן פנימה" או "להכניס זנב מתחת" גורמות לביצוע תיקונים לא נכונים. עדיף לתת הוראות שמעודדות "הארכה למעלה מעל לקדמת מפרק הירך; הארכת שרירי הבטן; הארכת הגו התחתון; להוריד את עצם הזנב למטה; לאריך את אחורי הרגל" וכו'. הוראות אלו נותנות פעולה שנמשכת ומתארכת לעומת פעולה גמורה ומוחזקת.

לילדים מתחת לגיל שש יש בטן קטנה קימורי עמוד שדרה לא מפותחים. מהבחינה הפיזית אין לעשות הרבה ויש לחכות עד שהגוף יתפתח יותר ( האגן ועצמות הגו התחתון). כאשר זה קורה הכתפיים וכלוב הצלעות יכולים ליפול למטה מהפוזיציה הגבוהה בה הם היו. רק אז ילדים יכולים להיות מודעים לשליטה על שרירי האגן והבטן למטרה מסוימת. רק מודעות יכולה להיות מצופה בגיל זה. אפשר למקם בעדינות את האגן ולתת תזכורת. בגיל 8-10 הגוף והמוח התפתחו דיו כדי להבין ולהיות מסוגלים לבצע יותר את הנדרש ואפשר לשלב את העקרונות.

בעיקר בהוראת ילדים יש לתת מילים ודימויים לעקרונות שיתאימו ויהיו מובנים להם. יש לשים לב לכך שהעקרונות לא ייעלמו כאשר הם יתורגמו למושגים שמתאימים לילדים.

התלמידים הצעירים בבלט מתבקשים לאמץ דרך חדשה לגמרי של עמידה בפוזיציית ה" Turn out". בדרישה זו יש על המורים אחריות גדולה. הם חייבים לקחת על עצמם עבודה מדויקת של ארגון מחדש של עמוד השדרה, הצלעות והאגן, איברים שהוצאו מאיזון על ידי צורת העמידה החדשה, ואז למקם את משקל הגוף שנזרק אחורנית. אם ארגון מחדש זה לא מבוצע כהלכה, יתפתחו או יחמירו ליקויי יציבה, וכן חוסר איזון בשרירים בעיקר אם המשקל נוטה אחורה מידי. שרירים מסוימים יתפתחו מאוד לעומת אחרים שיגלו חולשה עקב חוסר מעורבות.

אמרה ידועה היא ש"הבלט טוב ליציבה". אכן כן, אך רק כאשר הוא מודרך באופן נכון. הוא אכן מביא לשינויים מועילים ביציבה כאשר ההוראה נכונה, אך הוא יכול להביא לשינויים גרועים כאשר התלמידים מורשים לעבוד ביציבה לא נכונה. אם יציבה לא נכונה נשארת בלי תיקון אז נגרמת החמרה שלהם וחוסר יעילות בביצוע הטכניקה. טכניקה חכמה וכושר גוף נכון יכול להיות מושג רק אם כל העקרונות נשמרים ועליהם עיקר העבודה.

הפיזיות של רקדן הבלט כיום משקפת את המורכבות הגדלה בטכניקת לימוד הגוף. האגן ממוקם גבוה ושרירי הרגליים ארוכים ובטונוס נכון. הטכניקה נבנתה מהעקרונות היציבה והנכונה ומיקום המשקל, והכוח הטכני התפתח מהשימוש המדויק והחוזר ב "Turn out". בנסיבות אלו ניתן להשתמש בגוף באופן מאוזן והוא אינו צריך להלחם נגד עצמו.

רוב שגיאות הטכניקה נובעות באופן ישיא או בלתי ישיר משגיאות בעקרונות היסוד של הגוף.

כל התלמידים הם שונים ודורשים התייחסות שונה ובכל זאת נדרשים ללמוד לפי אותם חוקים. ישנה חשיבות להבחנה בבעיות שונות לפי סוגי הגוף השונים, ולהתאמת התרגילים והפוזיציות למצב הספציפי. זה לא מזיק לשנות פוזיציה שלא יכולה להתבצע במלואה לסוגי גוף מסוימים. פוזיציה שנייה, לדוגמא, שונה מאדם לאדם וזה חסר תועלת לבקש מכולם לבצע אותה בצורה האידיאלית. דבר הכרחי הוא פיתוח "Turn out" שווה בעבודה ותמיכה של הרגל כך שרגל אחת לא תתפתח יותר מרגל שנייה. הגוף צריך לעבוד ב"מסגרת העבודה" שלו ולהשתמש ב- Turn out"" הקיים באופן מלא.

ישנה חשיבות רבה ללמידה האנטומית והפיזיולוגית של הרקדן את גופו. השרירים צריכים ללמוד איך לחשוב כך שהחזקתם במיקום הנכון תהיה כפעולת רפלקס. לימוד הגוף לרקוד מותנה ביכולתו של המוח לשלוח את ההוראות המתאימות.

יציבה נכונה בבלט משפיעה גם על היבטים נוספים אצל הרקדן. ריקוד הוא לא רק עניין פיזיקלי. התפתחות מוזיקלית ואמנותית חייבת להיות בעדיפות עליונה באימון הרקדן. מצוינות בתחומים היא לרוב כתוצאה משיפור עקרונות הגוף. רקדן עם יציבה מתוחה יאבד את ההקשבה למוסיקה ותנועתו לא תהיה חופשית וקורדינטיבית; רקדן שנושא את משקלו אחורה מידי גם הוא לא יהיה מסוגל לזוז בקצב הנכון; ואחד שנאבק עם הטכניקה בגלל "Turn out" קטן יש לו הזדמנויות מועטות להתפתח מוסיקלית או אמנותית.

אימון חכם של טכניקה קלאסית לוקח זמן. אם הזמן לעבודה על העקרונות הבסיסיים הוא מחוץ לאימון, ההתפתחות הטכנית נבלמת על ידי ליקויים בטכניקה או מפציעות, לכן יש לעבוד על העקרונות הבסיסיים ובכללם על היציבה הנכונה בתוך השיעור. אם ניתן לכך זמן מועט מופיעות שגיאות עקרוניות. אלו, צריכות להיות מטופלות בעבודה מחדש דבר שלוקח זמן כפול. באופן ברור טוב יותר להקנות את העקרונות מלכתחילה. מה שאולי יביא לתוצאות נמוכות בהתחלה בהמשך העבודה יהיה השיפור המהיר והאפקטיבי ביותר (Byrn, 2000).

ניתן לסכם ולומר כי היציבה בבלט הקלאסי היא הבסיס ללימוד הטכניקה הקלאסית. בבלט היציבה הנכונה היא אגן מורם הממוקם בדיוק מעל לרגליים, שימוש בשרירי ה-"turn out", שרירי בטן וגב ארוכים כמה שניתן ומשקל הנוטה מעט קדימה על כפות הרגליים. יש לשים דגש רב בשיעורי הבלט על נושא היציבה וכך תובטח למידה טובה יותר וביצועים טובים יותר בעתיד.

סיכום

הבלט הקלאסי נוצר בצרפת והתפתח לגישות שונות מבחינה אסתטית וטכנית. העקרונות הבסיסיים בבלט הם: דרישה ל"Turn out", דרישה לארבע נקודות קדימה, דרישה לגו ישר ארוך ורחב ודרישה לכף רגל ללא משקל במצב של פוינט. דרישות אלו אינן מתאימות למבנה האנטומי של כל רקדן ולכן נגרמות פציעות ושחיקות.

המושגים "גישה", "שיטה" ו"טכניקה" דורשים ביאור והבחנה לצורך הבנת המחקר. גישה היא הפילוסופיה שעליה מתבססים, שיטה היא עקרונות ברורים שעליהם מתבססים וטכניקה היא הביצוע בפועל של העקרונות.

המושג "Release" מוגדר כעבודה על הגוף במטרה לשחרר שרירים שאינם רצויים לפעולה. מבחינה היסטורית, ה"Release" התפתח עם השינויים הרבים שחלו במחול במאה ה-20 אשר ביקשו להשתחרר מחוקי הבלט הקלאסי הנוקשים. המושג "Release" הוגדר בפרק השלישי באמצעות עקרונות יסוד המשותפים לכל השיטות והטכניקות המתבססות על גישה זו: הרפיית שרירים, עבודה עם חוקי הטבע, שימוש בדמיון, ראייה הוליסטית-אינטגרטיבית ושימוש בנשימה.

הטכניקות שנבחרו להיות בסיס למחקר הן: פלדנקרייז, אלכסנדר ופילאטיס. בפלדנקרייז יש דגש על תנועה חופשית ואותנטית, באלכסנדר יש דגש רב על יציבה נכונה כבסיס לתנועה יעילה ובפילאטיס מדגישים את עבודת השרירים הנכונה על ידי חיזוק של שרירים מסוימים.

נושא היציבה היה חלק עיקרי במחקר. הגורמים המשפיעים על היציבה, הם: תורשה, גיל ותנאים סביבתיים. יציבה נכונה מתבססת על חלוקה מאוזנת של משקל ועומס מינימלי על המבנים בגוף, שמירה על שיווי משקל, דינאמיות, וקו עיניים אופקי. מבנה עמוד השדרה הוא מבנה ייחודי בהיותו מבנה יציב וגמיש שיתרונו כפול: חוזק ויציבות לעומת חופש תנועה. השרירים העיקריים הנוטלים חלק בתהליך היציבה הם זוקפי הגו, אך ישנם מבנים נוספים המושפעים ומשפיעים בצורה הדדית על איזור הגו.

ליקויי יציבה שכיחים הם:לורדוזיס, קיפוזיס וסקוליוזיס, והטיפול בהם הוא ספציפי לכל ליקוי. היציבה הנכונה בבלט הקלאסי נובעת מדרישות אסתטיות מסוימות המביאות לדרישות יציבה שונות מעט מיציבה רגילה, כמו משקל נוטה מעט לפנים.

צור קשר