עקרונות לבניית מערכי שיעור

מאת: דינה שמואלי-חינקיס

שיעור הבלט המסורתי מקפל בתוכו שפה שלמה. ידיעת השפה על בוריה, מאפשרת בניית שיעור נכון. שיעור נכון יכלול את כל מרכיבי השפה הבסיסיים.

סדר התרגילים והתנועות חשוב מאד ובנוי מתוך הרעיון של בניית תנועה על גבי תנועה. מבנה זה מאפשר הבנה גופנית והתפתחות תנועתית בתוך מהלך שיעור בודד, וכמובן במהלך תכנית רב שנתית. כל הנושאים הנ"ל כבר נמצאים בתוך שיעור הבלט המלא, המיועד לאנשים בוגרים ואורכו בדרך כלל כשעה וחצי.

במהלך העשור האחרון, עם התפתחות מחקרים הקשורים בחינוך גופני ומחול, בהקשר עם מדעי גוף האדם, יצאו מאמרים המערערים על סדר התרגילים הקיים. מאמרים אלה מתייחסים בעיקר לחימום הגוף בתחילת שיעור ולקירורו בסיום, מתוך מחשבה שמה שנכון לחינוך גופני ולספורט נכון גם למחול. גישה זו תופסת את המחול, ובתוכו הבלט הקלאסי, כתחום בו הגוף האנושי צריך לפעול ביעילות ובמניעת פגיעות כדי שיוכל לשמש לצרכים אומנותיים.

אין להמעיט בחשיבות של הבנה אנטומית לצורך בניית שיעור. יחד עם זה, אם לוקחים את חומרי השפה הבסיסיים, ובונים שיעור לפי סדר הופעת התרגילים בשיעור המסורתי, ניתנת תשובה חלקית לדילמת ה"מה" ללמד, אך לא לדילמת ה"איך". שתי דילמות אלה שזורות זו בזו, ואין האחת פותרת את בעיית האחרת. את התרגילים יש לבנות מתוך מחשבה של נושא מתפתח. כדי ללמד תרגיל המורכב ממבנים שונים, רצוי ללמד כל אחד מהמבנים לחוד, ואחר כך לצרף בניהם. יש לשמור על הגיון תנועתי וחיבור נוח.

משך השיעור נקבע על פי גיל התלמידים (ולא על פי העדפות כספיות). בגיל 7-9 יעילות מרבית ניתן להפיק משיעור בן 45-50 דקות. בגיל 10-11 אפשר להאריך את השיעור עד 60 דקות, ועד גיל 13 להוסיף עוד רבע שעה כך שהשיעור יהיה עד אורך של שעה ורבע. החל מגיל 14 ומעלה, בו הגוף כבר חזק דיו מבחינת האפשרות לעמוד בעומס גופני, ויכולת הריכוז מגיעה לשיאה, יש לבנות שיעור בן 90 דקות.

במערך שיעור מסורתי מתחלק כל שיעור לשני חלקים בסיסיים: בר ואמצע. הפרופורציה במקובלת והאופטימלית הנה חצי מזמן השיעור על יד הבר והחצי השני באמצע, לא משנה מהו משך השיעור או גיל התלמידים. עיקרון זה חשוב שיהיה ידוע ומוביל, אך לא על חשבון לימוד בסיסי של תנועה או תרגיל שלעיתים לוקח זמן ארוך מהמתוכנן ללמדם. חלוקה זו צריכה להיות גמישה על פי הצרכים המיידיים של אותה קבוצה, וחומר הלימוד של התקופה.

בגיל הצעיר, עם תחילת לימודי הבלט (גיל 7-8), היכולת הפסיכומוטורית (יכולת החשיבה תוך כדי ביצוע תנועה: תכנון המשך התנועה, ביקורת על התנועה והסקת מסקנות תוך כדי ביצוע), נמוכה וקצרת תווך. לכן רצוי לתכנן שחלקו הראשון של השיעור, הבר, יהיה קצר יותר מהחלק השני. כמו כן יש להקפיד על דיוק מירבי של ביצוע התנועות והתנוחות בחלק זה של השיעור, ובהמשך להרפות את ההקפדה בהדרגה ולאפשר הנאה וחופש תנועה.

ככל שהתלמידים בוגרים יותר ומפותחים גופנית וקוגניטיבית, כן יארך השיעור. בשלב זה יש לשאוף לאורך שווה בין שני חלקי השיעור, אולם יש לאפשר זמן נוח ללימוד תנועה חדשה. אם לומדים תנועה חדשה על יד הבר, זה יאריך את משך הבר על חשבון תרגילי האמצע. אם לומדים צירוף חדש באמצע, יש לתת זמן על חשבון הבר.

יש לבנות את הבנת הטכניקה בהדרגה. הבנה מעמיקה נבנית מתרגול חוזר על אלמנטים בסיסיים באופן הפשוט ביותר. כל תנועה המבוצעת בתבנית ה- en croix כוללת בתוכה את כל מרכיבי השפה מבחינת כווני הושטת הרגל, הקיימים בטכניקה זו. לכן יש ללמד תחילה את כל התנועות המתורגלות על יד הבר ב – en croix, ולעבוד אך ורק עם הרגל העובדת (הרחוקה מהבר). לתלמידים מתחילים בכל גיל לא מומלץ לתת תרגילים בהם מחליפים את תפקיד הרגל העובדת והרגל התומכת. בשלבים מתקדמים יותר, לאחר הפנמת כווני הרגל בתבנית הבסיסית , אפשר לשנות את תבנית ה – en croix בהדרגה לתבניות אחרות.

יש לחשוב על רעיון מוביל או יסוד מארגן של השיעור או סדרת השיעורים, ולתכנן את השיעורים סביבם. במהלך הבר רצוי לחזור על היסוד המארגן במספר תרגילים. לדוגמה: מבנה תרגיל ה - tendu יחזור על עצמו בתרגיל ה –glissee ואולי גם ב – frappe וב – grand battement . באופן כזה יופנמו התבניות באופן ברור יותר לתלמידים. דוגמה נוספת: תרגול מקצב או דגשים מוסיקליים יוכל לחזור בתרגילים השונים בתוך תרגילי הבר.

את היסוד המארגן אפשר להעביר לעבודת האמצע, לפחות בתרגיל הראשון. תרגיל זה הנו תרגיל ביניים המיועד לארגון הגוף בחלל הפתוח, ובהתייחסות לחזיתות השונות המתייחסות הקהל.

אסכולות שונות נוהגות בשיטות הוראה שונים. יש הדוגלים בלימוד אותם התרגילים לאורך חצי שנה או שנה שלמה. יש הדוגלים בלימוד שיעור זהה כל יום בשבוע, כלומר שיעור יום א', שיעור יום ב' וכו'. יש הדוגלים בשיעור שחוזר פעמיים בזה אחר זה, או באופן שבועי. יש שיטות הדוגלות בהחלפת התרגילים בכל שיעור, כדי לעודד חשיבה, זיכרון תנועתי, ריכוז ותפיסה. כל אחת משיטות אלה יעילה במידה מסוימת, אך בניית תרגילים חדשים מתוך התובנות שנוצרו בתרגילים הקודמים, חשובה במיוחד.

יש לבנות תרגילים פשוטים ולהימנע מהרכבת תרגילים מבלבלים רק לצורך הסיבוך. תרגילים פשוטים ובעלי חיבורים נוחים, יאפשרו פיתוח הריקודיות והזרימה התנועתית, ויחזקו את הבנת ההגיון שבדיסציפלינה זו. אפשר תמיד להעתיק תרגילים. אין צורך להביא לידי ביטוי יצירתיות יתר, בשלבים ראשונים של לימוד הבלט. יש לדאוג לקיים את חוקי הקומפוזיציה הבסיסיים של הסגנון, בהם נוצרים חיבורים הגיוניים ותיאומים נוחים. את היצירתיות בהרכבת תרגילים אפשר לשמור לשלבי התפתחות גבוהים יותר בהם התלמידים מיישמים את הטכניקה באופן מלא יותר וחזק. כאשר חוקי הקומפוזיציה הבסיסיים יופנמו היטב, לא תהיה כל בעיה לתלמידים המתקדמים לקלוט מהר ולהבין את הקומפוזיציה החדשה. יכולת זו תתפתח מתוך הידע הקודם רק אם יהיה מבוסס דיו.

יש לבנות תרגילים ומשפטי תנועה המסתיימים במצב בו אפשר להתחיל אותם מחדש, או לצד השני (אם מתחילים לימין, הצד השני יהיה שמאל), או לאחור (רוורס). לרוב אין תרגיל עומד בפני עצמו, אלא יש לשאוף שיהיה לו פוטנציאל להתחבר לתרגיל הבא, או לצד שני של עצמו, כך שגם אם לא מחברים תהיה תחושת המשכיות ולא קטיעה וחוסר רצף מבודד.

המוסיקה הינה חלק אינטגרלי מהתרגילים. המוסיקה מניעה את הרקדן, ויכולה לשפר את הביצוע או להכשיל אותו. הפרמטרים הראשונים בחשיבותם הם המקצב והמפעם. אופי תרגיל הבלט ואופי המוסיקה חייבים להיות מותאמים. לתרגיל בעל תנועות ארוכות ואיטיות, המבוצע באברי גוף גדולים כגון הרגל לכל אורכה או הגוו לכל אורכו, או שניהם ביחד, יש לבחור מוסיקה איטית (מפעם איטי) או בינוני איטי, בנגינת לגאטו (מחובר וזורם). לדוגמה: grand plie או developpe או fondu.

לתרגילים בעלי אופי קפיצי או חד המבוצעים באברי גוף קטנים וקצרים יותר, כגון שוק הרגל או כף הרגל, יש לבחור מוסיקה בעלת מפעם מהיר. על פי אופי התרגיל יש לבחור בנגינה בסטקאטו או בלגאטו. לדוגמה: frappe המבוצע עם שוק הרגל עד הברך בלבד, והמונע על ידי מכה קטנה לכוון הרצפה, יבוצע עם מוסיקה מהירה ובסטקאטו. אולם glissee, המבוצע ע"י דחיפת גף הרגל ללא הרמת הירך לגובה, יכול להיות מבוצע במהירות באופי סטקאטו או לגאטו, על פי בחירת המורה והדגש בו הוא בוחר.

שתי דוגמאות אלה הנן הקצוות של האפשרויות, ואם בוחנים את אופי התרגיל אפשר גם לבחור מוסיקה מתאימה ולשנות מפעם לפעם את משקל המוסיקה. לדוגמה אדג'יו יכול להיות על ¾ או על משקל זוגי, מה שחשוב הוא שיהיה לגאטו ואיטי ברמה סבירה. איטיות גדולה מידי ביחס ליכולת התלמידים וביחס למבנה התרגיל, אינה עוזרת לפיתוח היכולת ולביטחון העצמי של התלמידים ואינה רצויה. כמו כן גם לגבי תרגילים מהירים. יש להתאים את המהירות ליכולת הביצוע, ולהעלות את דרגת המהירות בהדרגה, כדי שלא יתרוקן התרגיל מיישום פרטיו בשל המהירות. אפשר לנסות ולהגיע למסקנה במקום, והאיט או לזרז על פי הממצאים באותו רגע. לשם כך על המורה להיות פנוי גם לאבחנה זו.

משפטי התנועה יהיו מאוזנים וסימטריים. יש לבנות תרגיל בו מספר זוגי של 8 ספירות. 2x8 או 4x8. אפשר גם יותר, אבל תמיד מספר זוגי כמו שנהוג במוסיקה הקלאסית הבסיסית. משפט בן 3 ספירות של 8 משאיר את התרגיל עם תחושה של משהו חסר.

בשעת הספירה יש להדגיש את משקל המוסיקה, אך אין לספור כל פעמה ופעמה. יש לספור את הדגשים המוסיקליים ואת הדגשים התנועתיים, כך שהתלמידים יבינו את הקשר בין המוסיקה לתנועה. מאחר ואנו מדגימים את התרגיל, נוכל לציין את שם התנועה בפעם הראשונה תוך כדי הדגמה, ובהמשך לספור את הדגש המוסיקלי תוך כדי ביצוע. באופן כזה יוכלו התלמידים גם להכיר את המונח המקצועי כלומר את שם התרגיל או התנועה, וגם את ההקשר המוסיקלי שלה. מתי יוצאת התנועה ומתי חוזרת, וכן היכן הדגש התנועתי.

לדוגמה: battement tendu בתרגיל הראשון יהיה איטי ויצא בספירה 1 ויחזור על ספירה 2. גם למוסיקה במקצב ¾ וגם במקצב 2/4 יש לספור את יציאת הרגל ואת כניסתה ולא את הפעמות שבמוסיקה.

דוגמה נוספת: battement glisse מחמישית יכול גם הוא להתבצע על משקל ¾ או 4/4 אך הדגש התנועתי הנכון הוא בסגירה, ולכן בזמן ההדגמה ובזמן התמיכה בביצוע, יש לספור את תנועת הסגירה בלבד, בעוד תנועת הושטת הרגל מתבצעת על ההכנה לספירה- ו...

דוגמה נוספת: rond de jamb מבוצע על משקל ¾ ויש לספור כל תיבה, תוך מתן סימנים או ניגון הספירה כך שיבחינו גם בפעמות האחרות בתוך התיבה ותהיה תחושה נכונה של ¾ לביצוע זורם.

רצוי לא לספור כל הזמן, אלא לתת לתלמידים להקשיב למוסיקה ולתמוך בהם על ידי ספירה מידי פעם בנקודות חלשות, או הנחייה מילולית המזכירה את שם התנועה, או פשוט לבצע אתם. כל הפתרונות נכונים וחשוב לשלב ביניהם.

יש להעלות את דרגות הקושי בהדרגה. מהי עליית דרגה אחת?

למשל אם בונים תרגיל בתבנית של en coix אפשר להעלות את דרגת הקושי בכך שמשנים את הקצב של התרגיל. אם היה התרגיל בעל 3 תנועות שוות באורכן בהתייחסות המוסיקלית (1 - להושיט, 2 - לחזור) אפשר לשנות את מקצב הרגליים ביחס למקצב המוסיקה.

לדוגמה: tendu en croix

דרגה 1: 3 תנועות של יציאה וכניסה באופן שווה ו-2 ספירות לחכות בעמידת המוצא.

דרגה 2: 1 תנועה 2 ספירות לחכות במצב tendu ולסגור, ועוד 2 תנועות של יציאה וכניסה באופן שווה.

דרגה 3: אותו דבר כמו בדרגה 2, אבל במקום en croix רק 3 כווני תנועה ובזמן הרביעי לתת משהו פשוט אחר, ואז לבצע הכל מאחור.

שני יתרונות ברורים יש לבניית עלייה הגיונית והדרגתית בדרגת הקושי:

א. הבנת החוקיות של השפה והטכניקה

ב. פיתוח מתאים של היכולת הפיסית והקוגניטיבית התורמת לתחושת יכולת ודימוי עצמי חיובי.