מאת דינה שמואלי
חברה למקצוע ואני, התבוננו יחד בשיעור בלט בו השתתפה גם ביתה. למראה משיכת הצוואר קדימה, ודחיפת בית החזה למעלה, הפניתי את תשומת ליבה על המתח הגדול הניכר בצוואר ובחזה התלמידות. תגובתה הייתה, שזהו הדבר היפה בעיניה בריקוד הבלט. הופתעתי מתשובה זו, מאחר ולדעתי מתח כזה מביע מצוקה גופנית ולא יופי. הבנתי שבנושא זה קיימות גישות שונות בריקוד בכלל ובבלט קלסי בפרט.
האם הצוואר מתוח, או ארוך ומתארך?
האם הגוף כולו מתוח, או ארוך ומתארך?
המינוח והמחשבה אודות התנועה והתנוחה, הם שיוצרים את אופי ואופן ההוצאה לפועל שלהם. אם נשתמש במונחים המתארים פעולה מתמשכת, המכוונת את האיברים השותפים לתנועה או לתנוחה הנדרשת באופן מדויק, רבים הסיכויים שהתנועה תצא לפועל באופן נכון. המאמץ המושקע בביצוע תנועה ותנוחה יהיה קשור ליכולת הרוקד. רוקד חסר יכולת יחוש מאמץ ויראה מתאמץ, בניסיון לבצע תנועה או תנוחה שאיננה בגדר יכולתו. רוקד בעל יכולת ינוע ללא מאמץ כי יש לו כוח.
אין לגרום לרוקד להתאמץ מאמץ יתר, אלא יש להנחות אותו לביצוע התנועות בהתאם ליכולתו בהתאם לשלב של התפתחותו גופנית. עבודה בגבולות היכולת ללא מאמץ יתר, מאפשרת לגוף לפתח יכולות חדשות בהדרגה, ולהרחיב את המיומנות הגופנית באופן מדויק ויציב. מאמץ יתר שוחק את הגוף ועלול לגרום לנזקים.
כיצד בא לביטוי מאמץ יתר?
מאמץ יתר בא לידי ביטוי בדרך כלל בהרמת בית החזה לכוון התקרה, צמצום המרווח בין השכמות ועצירת הנשימה. מוצא כזה לתנועות לא יניב תנועה חופשית ומדויקת, ויגרום לתחושת כשלון ודימוי עצמי נמוך.
מצב שלילי כזה נוצר גם כתוצאה מהוראה כגון: "הכנס את הבטן", "הרם את החזה", "יישר את הגב".
הוראות שכיחות אלה אינן מכוונות את אברי הגוף באופן שהם יכולים להמשיך לנוע, אלא מביאות את המבצע לדחוף את גופו למקום מסוים. לדחיפה של איבר באזור מרכז הגוף, יש תוצאות הפוכות מהרצוי. הדחיפה פנימה או יישור הקו, גורמות ללחץ פנימי, ומכריחות את הרוקד לשחרר את הלחץ כעבור זמן קצר. ביצוע הוראה כזאת סוגר את יכולת התנועה המתמשכת, ומונעת התפתחות.
אם כן, כיצד להנחות את הרוקד בשעורי הבלט?
יש להשתמש במונחים דינמיים, המתארים את תנועת האיברים ולא את הקיבוע שלהם. גם בשעה שמבקשים לבצע מצב נייח, אזי הפוזיציה מתקיימת כתוצאה מחשיבה דינמית. גם במצב של תנוחה או פוזיציה ושיווי משקל, יש להביא את הרוקד לארגון גופו בתוך הפוזיציה, כך שהיא תמשיך ותנוע לכל הכוונים בו זמנית. היכולת לארגון שווי משקל אינה עניין של כוח.
דבר זה מתאפשר באמצעות שילוב של מסרים שמתקבלים במוח, כאינפורמציה לגבי ארגון משקל הגוף במרכז שדה הכובד. רוב המידע על מצב זה נמצא בתעלות האוזניים (
).
במקום הוראה כגון "הכנס את הבטן", כדאי להורות "הרם את הבטן לכוון עצם החזה", "אסוף את הבטן והרם אותה", או אפילו "דמיין שהבטן נמתחת לרוחב". בשעה שחושבים באופן אקטיבי ומאפשרים לגוף להגיב למחשבה, מתקבלת תנועה מתונה ומתמשכת באזור הבטן, דבר שעוזר לתמיכה בתנועה ללא עצירה ודחיסה.
במקום להנחות "הרמת החזה", רצוי להציע "שחרור החזה והרמת הגב". שחרור החזה יביא להרחבת הגב ללא מאמץ. הרמת הגב המורחב יתמוך בהתרוממות החזה בכוון הנכון. הגב המתרומם בקו אנכי ירים אתו את חזית הרוקד בכוון האנך. שחרור החזה יאפשר חופש לצלעות ויאפשר נשימה סדירה ומלאה ושימוש טוב במערכת הנשימה.
יתרונות אלה יסייעו לרוקד לבצוע תנועה חופשית ונוחה יותר, אשר תתפתח מתוך אימון חוזר בפרקי זמן מתאימים. מאמץ יתר ולחץ אינם משפרים את היכולת, ואילו כמות ותדירות האימונים באופן נכון וחופשי, ישפרו את היכולת הגופנית, הריקודית וההבעתית של הרוקד.
ביצוע ריקוד חופשי ומכוון היטב אופייני לרקדנים בעלי נתונים גופניים העונים לדרישות האסתטיקה של הבלט הקלאסי. אין לרקדנים כאלה צורך להתאמץ כדי להגיע להישגים, אלא לשחררם בלבד.
גם רקדנים, שנפשם משוחררת מהרצון לרצות את מוריהם, והם פנויים ללכת אחרי רצון גופם, יגיעו להישגים מתוך הקשבה ליכולתם האישית. הרוקדים האחרים יהיו תלויים במורה המוביל אותם.
אם יונחו על ידי מורה הדוגל בעבודה מאומצת ולוחצת, כדבר מקדם, יתרגלו לחוש כאילו הם "עובדים" בשעה שהם מתאמצים. הרגל כזה עלול לגרום לנזקים לגוף ולנפש. אחרים, הלומדים בגישה המאפשרת עבודה מכוונת היטב וחופשית מלחצים מיותרים, יגיעו להישגים מרביים ויפתחו את יכולתם בהדרגה ובקשב רב. "...ואז אפשר יהיה לעשות עבודה קשה בקלות" (פלדנקרייז, מתוך קלטת שיעור).
____________
