שם המורה: דינה שמואלי חינקיס
תאריך הגשה: 24.7.2008
מאת עדי מרקוביץ'
במהלך השנה שיפרתי את יציבתי, כל זאת על ידי תרגול נכון בעבודה על הברכיים, בשל ההיפראקסטנשן (Hyperextention) שבברכיי. בגלל עבודה לא נכונה עם הברכיים במשך שנים יציבתי נפגעה. העבודה הרבה הייתה באמצעות דמיון רב של איברי גוף וחפצים שונים המקבילים לגוף, לדוגמא, הברך כגרב שנמתחת ועוד. מעבר לכל זה הייתה לי המודעות העצמית של הבעיה והרצון לשנות וללמוד.
בסוף שנה זו אני חושבת שאני יודעת לעבוד נכון עם הברכיים שלי, כלומר, לדעת איך לא לנעול את הברך גם אם בתחילת הדרך התחושה הייתה שהרגל מעט מכופפת ובכך לשפר את יציבתי ועל כך ארחיב על פי הספרות.
בעבודה על יציבה, מטרתו של התרגול הפיזי הנו לאפשר לתלמיד לייצב את עצמו (על ידי כוח, סיבולת שריר וטווחי תנועה תקינים), אך אין די בכך. בתהליך הלמידה יש להדגיש היבטים נוספים העוסקים בשינוי דפוסי היציבה ותבניות התנועה הלקויות. ללא התייחסות להיבטים אלו, התלמיד לא ישנה את תבניות התנועה המושרשות במערכת העצבים שלו ויחזור על דפוסי תנועה לקויים.
לפני שתהליך של שינוי יציבתי אמיתי יכול להתרחש באמת, חייבת להתקיים בתלמיד מודעות עצמית למצבו וכמובן רצון לשנות מצב זה במידת הצורך. (זולברג, 2004)
דפוסי התנועה והיציבה הם מרכיבים חשובים בהתפתחות הגופנית והנפשית של התלמיד. על פי רוב, התנועה נתפסת כמשהו זורם ודינאמי והיציבה, כמצב סטטי המאופיין בחוסר תנועה. אולם תפיסת היציבה כגורם עצמאי, שאינו קשור לתפקוד הכללי של מערכת התנועה, מוטעית מיסודה. המילה "יציבה" (posture) פירושה מצב שבו הגוף כולו או חלק ממנו מוחזק בצורה זו או אחרת. מכאן ברור שאורגניזם רב- איברי כמו גוף האדם אינו יכול להיות מוגדר כבעל יציבה אחת. הוא מגיע להרבה מצבים, ולעיתים נדירות מחזיק באחד מהם לאורך זמן.
התפקוד העיקרי והבסיסי של מערכת השלד והשרירים הוא תנועה, וכל המצבים הסטטיים שבהם נמצא הגוף הם חלק מפעילות בסיסית זו, היות והיציבה "עוקבת" אחר התנועה כמו צל.
(זולברג, 2004)
ישנם מספר גורמים המשפיעים על יציבה, שאתייחס אליהם בנוגע לבעייתי:
תורשה- המטען הגנטי שהאדם נולד עימו משפיע על התפתחותו הגופנית ועל דפוסי יציבותו. נתונים כמו מבנה גוף ואורך עצמות ומשקלן מוענקים מלידה ומהווים יחדיו גורם דומיננטי בהתפתחות היציבה. אצלי לדוגמא, יש חזה יחסית גדול וכל הילדות שלי התביישתי בו ולכן הכתפיים שלי מוטות מעט קדימה וגם הגו.
פעילות גופנית- פעילות גופנית מותאמת עשויה לעזור להתפתחות תקינה ולשיפור דפוסי התנועה והיציבה, אולם במקרים מסוימים אם הפעילות אינה מבוצעת באופן מאוזן ונכון, היא עלולה לגרום גם למגבלות תפקודיות ולפגיעה בדפוסי התנועה האופטימאליים.
כל חיי רקדתי מחול ישראלי בלהקת מחול, מעולם לא היו לנו שיעורי טכניקה בלהקה, רק מאז שהתגייסתי ואז היה מאוחר מדי כי הייתי בצבא בבסיס סגור ללא יכולת לרקוד, ולכן, כל הריצות והקפיצות שהיו בריקודים ובחימום לא היו מבוצעים כמו שצריך וזה מה שגרם לי לבעיות הברכיים שלי. אומנם ההיפראקסטנשן הוא מולד, אך אפשר היה למנוע את הכאבים על ידי עבודה נכונה על יציבה. מעבר לברכיים, גם הלורדוזה (Lordosis) שיש לי והנקעים החוזרים, כולם הם בעקבות פעילות גופנית לקויה.
הברך היא אחד המפרקים המורכבים והפגיעים ביותר בגוף האדם. הברך מבצעת כמעט אך ורק תנועות כיפוף ויישור, רצועות הברך הן אלו המגבילות את תנועת המפרק. מפרק הברך מורכב מהפמור (Femur) שהיא העצם הגדולה והמסיבית ביותר ובחלקה התחתון יוצרת את מפרק הברך, הטיביה (Tibia) והפיבולה (Fibula) שהן עצמות השוק, הטיביה יוצרת את מפרק הברך בחלקה העליון והפיקה (Patella) שהיא למעשה הברך.
בכל ברך ארבע רצועות שהן למעשה רקמת חיבור המחברת מעצם אחת לעצם אחרת, הרצועות מונעות תנועה מוגברת במרפק הברך.
הרצועות מחולקות לשני סוגים :
1) קולטרליות
2) צולבות
מבנה הברך גורם לכך שהכוחות והמומנטים הפועלים על המפרק גדולים וחזקים במיוחד. (תמיר, 1997)
פשיטת יתר במפרק הברך (היפראקסטנשיין) מאובחנת בצפייה מהצד. המנח הנורמאלי של מפרק הברך בעמידה מאופיין בפשיטה. תפקודן התקין של הרצועות והשרירים העוטפים את הברך מאפשר תמיכה טובה ויציבות המונעות מהמפרק פשיטה נוספת ומגבילות בכך את תנועתו לאחור.
כאשר תמיכה זו נפגמת בעקבות חולשת הרקמות הרכות או בעקבות ליקוי מבני, נוצרת פשיטת יתר מעבר לתווך הפשיטה הנורמאלי , מצב זה מסיט את המפרק מהמנח התקין וחושף את האספקט הקדמי של הברך לעומסים מוגברים.
בנוסף, השינוי במנח הברך יוצר כתגובת שרשרת גם ליקויים במפרק הקרסול ומנח האגן ובכך
מערער את איזונו האופטימאלי של הגוף.
הטיפול התנועתי במצבים של פשיטת יתר במפרק הברך מתמקד במספר היבטים כשהמרכזי ביניהן הוא עבודה רבה על מודעות גופנית ושינוי דפוסי התנועה בגפיים התחתונות.
אחד התפקידים החשובים של מערכת העצבים בשליטה על דפוסי התנועה והיציבה קשור לתהליכי קליטת מידע תחושתית.
המונח היווני קינסטזיה מורכב משתי מילים : קין = תנועה , סטזיס = תפיסה , כלומר "תפיסת התנועה". הקינסטזיה היא סוג מסוים של מידע על הפעילות התנועתית ומיקום אברי הגוף. היא ללא ספק יכולת חשובה, המשפיעה על דפוסי התנועה והיציבה, מודעות לגוף, בקרת תנועה, למידה של תנועות חדשות וזיכרון תנועתי. (זולברג, 2004)
המודעות שלי לגבי גופי בנוגע לברכיים היא, שברכיי היו נעולות עד השלב שבו הייתה לי מועדות לגופי ולבקרת התנועה כיצד לא לנעול את הברכיים ולעבוד בצורה נכונה אם זה בתנועת הפרפה (Frappe'), פונדו (Fondu), רגל עמידה בפירואט (Pirouette) ובכלל בכל פוזיציה בבלט הקלאסי.
בעקבות דפוסי תנועה לקויים לאורך זמן התלמיד נוטה לאבד את תחושת האיזון המאפיינת יציבה נכונה, ועבודה שיש להתמקד בה בעניין זה עיקרה המודעות לגוף, העלאת רמת מודעותו של התלמיד לגופו ובכך מהווה את הבסיס לשיפור יציבתו הכללית. ((Grieg, 1994
בקבוצה בה רקדתי בשנה א' בסמינר, היו איתי סטודנטיות שכן התחנכו על טכניקה נכונה ושתנועת האקסטנשן (Extention) = היישור של הרגל שלהן מביאה את קו הרגל לקו ישר וארוך ואותן בנות הגיעו להישגים גבוהים בהארכת הרגל באופן חופשי יותר, לעומתי, הסטודנטית בעלת הרצועות הארוכות מאוד, שהברך "נופלת" לאחור עד נעילה בלתי מודעת.
הייתי צריכה ללמוד על ידי מודעות רבה, להאריך את הרגל עד לנקודה בה השוק והירך מגיעים לקו אחד ואנכי (במקרה של עמידה) ושם ליצור את התנועה בעזרת פעילות השרירים הרלוונטיים, במקרה הספציפי שלי, הרביתי לעבוד עם השריר הארבע ראשי (Quadriceps), שלמעשה לא הוא זה שצריך להיות פעיל באופן המשמעותי באקסטנשן של הרגל, לדוגמא בדוולופה (De'veloppe').
באקסטנשן שלמדתי לעשות במהלך השנה, נוצרה תחושה סובייקטיבית של כיפוף הברך, אך למראית עין הרגל ישרה. בשלב זה הייתי צריכה לעצום עיניים ולחשוב מה אני מרגישה ואיך אני מרגישה במצב המתוקן והנכון- ההרגשה הייתה משונה- של כיפוף, אך לדברי המורה, דינה, והסטודנטיות האחרות, הרגל הייתה בקו ישר, כשפקחתי עיניים והסתכלתי במראה ראיתי את המראה של הרגל בקו ישר. התחושה הסובייקטיבית שהייתה לי לא הייתה נוחה, בעיקר מכיוון שלמדתי ותפקדתי כל חיי באופן שונה.
בתהליך הלמידה שעברתי על ידי מודעות עצמית רבה, יכולת הבנה, בגרות ורצון עז לשנות וללמוד, לעיתים נשברתי ופתאום לא הבנתי מה אני עושה עד שהמורה אמרה לי: "אל תתרכזי בתרגיל- תטעי!- אבל תחשבי על הברכיים". בשלב מסוים האופן של הארכת הרגל, לא עד כדי נעילת ברכיים, חדר לתוך המודעות ויכולתי להתמקד בתרגיל עלתה. חוויתי דברים, שלא חוויתי, עד שלא הבנתי והפנמתי את השינוי שעליי לעשות- שיווי משקל ללא מאמץ: בעמידה בערבסק (Arabesque) או באטיטיוד (Attityude) קדימה או אחרה, פירואטים ועוד, פעילות שרירית מדויקת וחזקה יותר של ה- Turn Out ויכולת הנפת רגל גבוה יותר תוך כוונון מדויק של יציאתה מהאגן ונוספה ללא ספק תחושת קלילות וזרימה ברגל העמידה.
אני מאמינה, שיצאתי מהשנה הראשונה עם מאגר ידע עצום, יחס אישי ודוגמא ראויה איך להיות מורה, עם כל הדימויים, העזרה, הכוונה הטובה והפרגון, תודה!
ביבליוגרפיה:
1) Grieg, Valerie. (1994). Inside Ballet Technique: Separating anatomical fact from fiction in the ballet class. Pennington, N.J: Princeton Book Co. Page 83-87.
2) זולברג, גיל. (2004). יציבה ותנועה: ליקויי יציבה ומגבלות במערכת התנועה. הוצאת המחבר. עמודים 9, 13-15, 30, 60, 74, 107.
3) ד"ר תמיר, ערן. (1997). אנטומיה, פיזיולוגיה ופתולוגיה של גוף האדם. עמודים 101-103.
במהלך השנה שיפרתי את יציבתי, כל זאת על ידי תרגול נכון בעבודה על הברכיים, בשל ההיפראקסטנשן (Hyperextention) שבברכיי. בגלל עבודה לא נכונה עם הברכיים במשך שנים יציבתי נפגעה. העבודה הרבה הייתה באמצעות דמיון רב של איברי גוף וחפצים שונים המקבילים לגוף, לדוגמא, הברך כגרב שנמתחת ועוד. מעבר לכל זה הייתה לי המודעות העצמית של הבעיה והרצון לשנות וללמוד.
בסוף שנה זו אני חושבת שאני יודעת לעבוד נכון עם הברכיים שלי, כלומר, לדעת איך לא לנעול את הברך גם אם בתחילת הדרך התחושה הייתה שהרגל מעט מכופפת ובכך לשפר את יציבתי ועל כך ארחיב על פי הספרות.
בעבודה על יציבה, מטרתו של התרגול הפיזי הנו לאפשר לתלמיד לייצב את עצמו (על ידי כוח, סיבולת שריר וטווחי תנועה תקינים), אך אין די בכך. בתהליך הלמידה יש להדגיש היבטים נוספים העוסקים בשינוי דפוסי היציבה ותבניות התנועה הלקויות. ללא התייחסות להיבטים אלו, התלמיד לא ישנה את תבניות התנועה המושרשות במערכת העצבים שלו ויחזור על דפוסי תנועה לקויים.
לפני שתהליך של שינוי יציבתי אמיתי יכול להתרחש באמת, חייבת להתקיים בתלמיד מודעות עצמית למצבו וכמובן רצון לשנות מצב זה במידת הצורך. (זולברג, 2004)
דפוסי התנועה והיציבה הם מרכיבים חשובים בהתפתחות הגופנית והנפשית של התלמיד. על פי רוב, התנועה נתפסת כמשהו זורם ודינאמי והיציבה, כמצב סטטי המאופיין בחוסר תנועה. אולם תפיסת היציבה כגורם עצמאי, שאינו קשור לתפקוד הכללי של מערכת התנועה, מוטעית מיסודה. המילה "יציבה" (posture) פירושה מצב שבו הגוף כולו או חלק ממנו מוחזק בצורה זו או אחרת. מכאן ברור שאורגניזם רב- איברי כמו גוף האדם אינו יכול להיות מוגדר כבעל יציבה אחת. הוא מגיע להרבה מצבים, ולעיתים נדירות מחזיק באחד מהם לאורך זמן.
התפקוד העיקרי והבסיסי של מערכת השלד והשרירים הוא תנועה, וכל המצבים הסטטיים שבהם נמצא הגוף הם חלק מפעילות בסיסית זו, היות והיציבה "עוקבת" אחר התנועה כמו צל.
(זולברג, 2004)
ישנם מספר גורמים המשפיעים על יציבה, שאתייחס אליהם בנוגע לבעייתי:
תורשה- המטען הגנטי שהאדם נולד עימו משפיע על התפתחותו הגופנית ועל דפוסי יציבותו. נתונים כמו מבנה גוף ואורך עצמות ומשקלן מוענקים מלידה ומהווים יחדיו גורם דומיננטי בהתפתחות היציבה. אצלי לדוגמא, יש חזה יחסית גדול וכל הילדות שלי התביישתי בו ולכן הכתפיים שלי מוטות מעט קדימה וגם הגו.
פעילות גופנית- פעילות גופנית מותאמת עשויה לעזור להתפתחות תקינה ולשיפור דפוסי התנועה והיציבה, אולם במקרים מסוימים אם הפעילות אינה מבוצעת באופן מאוזן ונכון, היא עלולה לגרום גם למגבלות תפקודיות ולפגיעה בדפוסי התנועה האופטימאליים.
כל חיי רקדתי מחול ישראלי בלהקת מחול, מעולם לא היו לנו שיעורי טכניקה בלהקה, רק מאז שהתגייסתי ואז היה מאוחר מדי כי הייתי בצבא בבסיס סגור ללא יכולת לרקוד, ולכן, כל הריצות והקפיצות שהיו בריקודים ובחימום לא היו מבוצעים כמו שצריך וזה מה שגרם לי לבעיות הברכיים שלי. אומנם ההיפראקסטנשן הוא מולד, אך אפשר היה למנוע את הכאבים על ידי עבודה נכונה על יציבה. מעבר לברכיים, גם הלורדוזה (Lordosis) שיש לי והנקעים החוזרים, כולם הם בעקבות פעילות גופנית לקויה.
הברך היא אחד המפרקים המורכבים והפגיעים ביותר בגוף האדם. הברך מבצעת כמעט אך ורק תנועות כיפוף ויישור, רצועות הברך הן אלו המגבילות את תנועת המפרק. מפרק הברך מורכב מהפמור (Femur) שהיא העצם הגדולה והמסיבית ביותר ובחלקה התחתון יוצרת את מפרק הברך, הטיביה (Tibia) והפיבולה (Fibula) שהן עצמות השוק, הטיביה יוצרת את מפרק הברך בחלקה העליון והפיקה (Patella) שהיא למעשה הברך.
בכל ברך ארבע רצועות שהן למעשה רקמת חיבור המחברת מעצם אחת לעצם אחרת, הרצועות מונעות תנועה מוגברת במרפק הברך.
הרצועות מחולקות לשני סוגים :
1) קולטרליות
2) צולבות
מבנה הברך גורם לכך שהכוחות והמומנטים הפועלים על המפרק גדולים וחזקים במיוחד. (תמיר, 1997)
פשיטת יתר במפרק הברך (היפראקסטנשיין) מאובחנת בצפייה מהצד. המנח הנורמאלי של מפרק הברך בעמידה מאופיין בפשיטה. תפקודן התקין של הרצועות והשרירים העוטפים את הברך מאפשר תמיכה טובה ויציבות המונעות מהמפרק פשיטה נוספת ומגבילות בכך את תנועתו לאחור.
כאשר תמיכה זו נפגמת בעקבות חולשת הרקמות הרכות או בעקבות ליקוי מבני, נוצרת פשיטת יתר מעבר לתווך הפשיטה הנורמאלי , מצב זה מסיט את המפרק מהמנח התקין וחושף את האספקט הקדמי של הברך לעומסים מוגברים.
בנוסף, השינוי במנח הברך יוצר כתגובת שרשרת גם ליקויים במפרק הקרסול ומנח האגן ובכך
מערער את איזונו האופטימאלי של הגוף.
הטיפול התנועתי במצבים של פשיטת יתר במפרק הברך מתמקד במספר היבטים כשהמרכזי ביניהן הוא עבודה רבה על מודעות גופנית ושינוי דפוסי התנועה בגפיים התחתונות.
אחד התפקידים החשובים של מערכת העצבים בשליטה על דפוסי התנועה והיציבה קשור לתהליכי קליטת מידע תחושתית.
המונח היווני קינסטזיה מורכב משתי מילים : קין = תנועה , סטזיס = תפיסה , כלומר "תפיסת התנועה". הקינסטזיה היא סוג מסוים של מידע על הפעילות התנועתית ומיקום אברי הגוף. היא ללא ספק יכולת חשובה, המשפיעה על דפוסי התנועה והיציבה, מודעות לגוף, בקרת תנועה, למידה של תנועות חדשות וזיכרון תנועתי. (זולברג, 2004)
המודעות שלי לגבי גופי בנוגע לברכיים היא, שברכיי היו נעולות עד השלב שבו הייתה לי מועדות לגופי ולבקרת התנועה כיצד לא לנעול את הברכיים ולעבוד בצורה נכונה אם זה בתנועת הפרפה (Frappe'), פונדו (Fondu), רגל עמידה בפירואט (Pirouette) ובכלל בכל פוזיציה בבלט הקלאסי.
בעקבות דפוסי תנועה לקויים לאורך זמן התלמיד נוטה לאבד את תחושת האיזון המאפיינת יציבה נכונה, ועבודה שיש להתמקד בה בעניין זה עיקרה המודעות לגוף, העלאת רמת מודעותו של התלמיד לגופו ובכך מהווה את הבסיס לשיפור יציבתו הכללית. ((Grieg, 1994
בקבוצה בה רקדתי בשנה א' בסמינר, היו איתי סטודנטיות שכן התחנכו על טכניקה נכונה ושתנועת האקסטנשן (Extention) = היישור של הרגל שלהן מביאה את קו הרגל לקו ישר וארוך ואותן בנות הגיעו להישגים גבוהים בהארכת הרגל באופן חופשי יותר, לעומתי, הסטודנטית בעלת הרצועות הארוכות מאוד, שהברך "נופלת" לאחור עד נעילה בלתי מודעת.
הייתי צריכה ללמוד על ידי מודעות רבה, להאריך את הרגל עד לנקודה בה השוק והירך מגיעים לקו אחד ואנכי (במקרה של עמידה) ושם ליצור את התנועה בעזרת פעילות השרירים הרלוונטיים, במקרה הספציפי שלי, הרביתי לעבוד עם השריר הארבע ראשי (Quadriceps), שלמעשה לא הוא זה שצריך להיות פעיל באופן המשמעותי באקסטנשן של הרגל, לדוגמא בדוולופה (De'veloppe').
באקסטנשן שלמדתי לעשות במהלך השנה, נוצרה תחושה סובייקטיבית של כיפוף הברך, אך למראית עין הרגל ישרה. בשלב זה הייתי צריכה לעצום עיניים ולחשוב מה אני מרגישה ואיך אני מרגישה במצב המתוקן והנכון- ההרגשה הייתה משונה- של כיפוף, אך לדברי המורה, דינה, והסטודנטיות האחרות, הרגל הייתה בקו ישר, כשפקחתי עיניים והסתכלתי במראה ראיתי את המראה של הרגל בקו ישר. התחושה הסובייקטיבית שהייתה לי לא הייתה נוחה, בעיקר מכיוון שלמדתי ותפקדתי כל חיי באופן שונה.
בתהליך הלמידה שעברתי על ידי מודעות עצמית רבה, יכולת הבנה, בגרות ורצון עז לשנות וללמוד, לעיתים נשברתי ופתאום לא הבנתי מה אני עושה עד שהמורה אמרה לי: "אל תתרכזי בתרגיל- תטעי!- אבל תחשבי על הברכיים". בשלב מסוים האופן של הארכת הרגל, לא עד כדי נעילת ברכיים, חדר לתוך המודעות ויכולתי להתמקד בתרגיל עלתה. חוויתי דברים, שלא חוויתי, עד שלא הבנתי והפנמתי את השינוי שעליי לעשות- שיווי משקל ללא מאמץ: בעמידה בערבסק (Arabesque) או באטיטיוד (Attityude) קדימה או אחרה, פירואטים ועוד, פעילות שרירית מדויקת וחזקה יותר של ה- Turn Out ויכולת הנפת רגל גבוה יותר תוך כוונון מדויק של יציאתה מהאגן ונוספה ללא ספק תחושת קלילות וזרימה ברגל העמידה.
אני מאמינה, שיצאתי מהשנה הראשונה עם מאגר ידע עצום, יחס אישי ודוגמא ראויה איך להיות מורה, עם כל הדימויים, העזרה, הכוונה הטובה והפרגון, תודה!
1) Grieg, Valerie. (1994). Inside Ballet Technique: Separating anatomical fact from fiction in the ballet class. Pennington, N.J: Princeton Book Co. Page 83-87.
2) זולברג, גיל. (2004). יציבה ותנועה: ליקויי יציבה ומגבלות במערכת התנועה. הוצאת המחבר. עמודים 9, 13-15, 30, 60, 74, 107.
3) ד"ר תמיר, ערן. (1997). אנטומיה, פיזיולוגיה ופתולוגיה של גוף האדם. עמודים 101-103.
