אודרי דה ווס (Audry de Vos 1900-1983)
אודרי דה ווס החלה ללמד בעיר הולדתה בהיותה כבת- 15, אך בלונדון לימדה בסטודיו משלה, החל משנת 1930, עם הפסקה בזמן מלחמת העולם ה- 2. היא היתה תלמידתם של אסטפייבה ונוביקוף. מחשבותיה ודרך עבודתה היו שונים מאד מהזרם המקובל באותה תקופה. הרעיון שהוביל אותה היה, שאין מי שאינו יכול לרקוד בלט. כל דבר אפשרי, אך יש לצאת מנקודת המוצא של היכולות או המגבלות של התלמיד, וליישם את הטכניקה לפי המצב האישי של כל אינדיבידואל. לא היה לה ענין להביא את הרקדן להתאים עצמו לרעיונות שלה, אלא לחשוב מנקודת המבט שלו, כיצד יוכל ליישם את הבלט הקלאסי לטובתו ולהתקדמותו האישית. כל תלמיד קיבל תיקונים אישיים ושונים באופיים, והערות לפי צרכיו המיידיים. ולאורך שנות הלימוד התחלפו ההערות לאור מצב התקדמותו. אודרי דה ווס סלדה מהמונח "מתודה" (Method), באמרה שההוראה חייבת להיות תהליך מתמשך של השתנות והתפתחות, לפי צורך אינדיבידואלי של הרוקד. הגוף הוא כתזמורת על חלקיה השונים, והוריאציות המופקות ממנו הן בעלות עוצמות שונות בשרירים ובאופן ההבעה. היא שילבה במערכת ההוראה שלה גם שיעורי מחול מודרני, שיצרה ולימדה, כדי לגוון ולהעשיר את איכויות הרקדן/תלמיד. דרכה המיוחדת של דה ווס אפשרה לתלמידים בעלי מוגבלויות פיסיות, להגיע לביצועים ברמה גבוהה של הטכניקה, בעזרת כוח רצון עז ואמונה ביכולתם. תלמידים שנפלטו מבתי-ספר ממוסדים לבלט, בשל היותם גבוהים מדי, שמנים מדי, או בלתי "מתאימים" במובנים אחרים, מצאו את דרכם אל דה ווס, שם הגיעו להישגים מרשימים ביותר. השיעורים התבססו על בעיה מסוימת שיש צורך לעבוד עליה, ולא על סדר קבוע של תרגילים נקבע מראש.
(International Encyclopedia of Dance, 1998)
