|
הוראות ביצוע ותיקונים
מאת: דינה חינקיס
כאשר אנו רוצים לתקן אזור בגוף בעת ביצוע תנועה או תנוחה כלשהי, עלינו לאתר את המקור המדויק של הטעות ולהתחיל ממקור התנועה ולא מסופה. לדוגמה: במצב של הושטת רגל a la seconde, יש להביא את עקב כף הרגל לכוון החזית, ואילו הברך תמיד תפנה לכוון התקרה. זהו הקו הקלאסי הנכון בכל האסכולות, ובכל התנועות היוצאות לכוון זה כגון developpe a la seconde , grand battement ועוד.
אם הרגל יוצאת הצידה a la seconde, ואין כף הרגל בקו נכון של turn out, כלומר העקב אינו פונה לחזית והברך אינה פונה לתקרה, הרי שיש לשים לב לכוון הושטת הרגל ולמנח האגן. לרוב מצב זה מאופיין בהושטת רגל לצד ללא התאמה ליכולת הרוטציה של מפרק הירך לביצוע turn out. ביצוע הושטת הרגל לצד באופן אבסולוטי לכוון צד האגן, במקום הוצאת הרגל לכוון אצבעות כף הרגל יביא להרמת הרגל בקו בלתי נקי.
איבר נוסף שיש לבדוק את מצבו בעת ניסיון התיקון הוא מנח אגן הירכיים. אם אגן הירכיים נוטה קדימה (a.p.t , מצב בו קדמת האגן מוטה לפנים, עצם הזנב נוטה לאחור והלורדוזה עמוקה), הרי שאין אפשרות להושיט רגל לכוון הנכון גם אם משקיעים מאמצים פיסיים גדולים. ניסיון כזה יהיה הרסני משום שהוא מביא למלחמה נגד הגוף ויכולותיו, והמאמץ המיותר יביא לנזקים גופניים במפרק הירך ולתחושת כשלון של הרוקד. במקרה זה התיקון הטוב יהיה ארגון מחדש של האגן באופן אנכי מעל לרגליים. כל מורה יבחר את אופן ההסבר בדרכו, אך עליו להשגיח כי הרוקד/תלמיד יגיע לביצוע התיקון הנדרש.
מקום נוסף המאופיין בטעות זו הוא צדי הגוף. בשעה שמרימים רגל לגובה מרבי, תוך הפקת תנועה בלתי מדויקת ונקיה מבחינת כוון האגן, הוצאת הרגל, וכל מה שהוזכר בפסקה הקודמת, הרי שגם הצלעות בצד הנגדי לרגל העובדת יצאו מקו האנך ותיווצר סטייה הצידה. הסטייה הצידה תביא את המבצע להשתדל להחזיר את הגוף למרכז, ואז תתקבל עקומה בגו. דבר זה אינו על פי הקו הרצוי בבלט, ואף מקשה על תנועה שמתפתחת לכוון נוסף או לסיבוב על ציר. תמונה כזאת מקובלת מאד בצילומים מתוך הופעות, אך אין זו הוכחה לביצוע נכון ונקי.
אם כן, יש לראות את גוף הרוקד כמערכת שלמה בעלת תגובות שרשרת בעת יישום תנועה ואפילו הקטנה ביותר. תיקון טוב יהיה תיקון מערכתי הרואה בגוף הרוקד מערכת שלמה המגיבה לתנועה או לתנוחה, ולא תיקון מקומי הרואה נקודה אחת בגוף.
הברכיים
השימוש בברכיים אינו אחיד אצל כל הרוקדים. כל רוקד נדרש לתשומת לב מיוחדת לצורך שימוש נכון בברכיו, על פי מבנהו הייחודי. בעלי ברכיים שתנועת יישור הרגל הפשוטה והספונטנית מביאה את קו הרגל לקו ארוך רציף ואנך לרצפה (במקרה של עמידה), ייהנו מביצוע הארכת הרגל באופן חופשי וספונטני, ללא צורך בתשומת לב מיוחדת. לעומתם, יש כאלה אשר רצועות הברך ארוכות מאד, והברך נופלת לאחור עד כדי נעילה בלתי מודעת. אלה יצטרכו ללמד את עצמם להאריך את הרגל עד לנקודה בה השוק והירך מגיעים לקו אחד ארוך ואנכי, ושם לעצור את התנועה בעזרת פעילות השרירים הרלוונטיים. למעשה, בביצוע "יישור" כזה של הברך נוצרת תחושה סובייקטיבית של כיפוף הברך, אך הרגל נראית "ישרה". תחושה סובייקטיבית זו אינה נוחה לרוקדים, בעיקר אם למדו ותפקדו באופן שונה, ועליהם לשנות בחד את הרגליהם לגבי יישור הרגל.
אם הם למדו והתחנכו מתחילת דרכם, להאריך את הברך באופן כזה שהשוק והירך יימצאו בקו אחיד ואנכי, ולא להשתמש בכל טווח המתיחה של הרצועות, לא תהיה להם כל אי נוחות. הם ימנעו משגיאה זו בעתיד, דבר שימנע מהם שחיקת סחוסים ודלקות ברצועות כתוצאה מניצול יתר שלהם. אך אלה הלומדים לישר את הברך תוך שימוש אגרסיבי ברצועות, והשענות על קדמת המניסקוס, ירגישו חוסר סיפוק באופן הביצוע החדש, המונע את היישור האגרסיבי ולכן עלולים לפתח התנגדות לביצוע השונה כל כך מהרגלם הישן. אך בשלב בו הרוקדים יסכימו לתרגל את האופן הזה של הארכת הרגל עד לקו ארון ויציב, יחוו אפשרות של שווי משקל ללא מאמץ, פעילות שרירית מדויקת וחזקה יותר של הרוטציה האקסטרנית (turn out), ויכולת הנפת הרגל גבוה יותר תוך כוונון מדויק יותר של יציאתה מאגן הירכיים. תתווסף גם תחושת קלילות במקום נוקשות וכובד הרגל העובדת, ותמיכה טובה ברגל התומכת, בהשתתפות השרירים הרלוונטיים לאיזון ולתמיכה.
לגבי פעילות הברכיים קיימות גישות שונות, כמו בנושאים אחרים הקשורים בביצוע הבלט:
וגאנובה[1] סברה, שיש ליישר את הרגליים עד הסוף, לצורך הבאת הקו האסתטי לידי מימוש. עד היום לא ברור לי האם וגאנובה הנחתה את כל תלמידיה לאותו אופן ביצוע, או שהיא עבדה עם רקדנים שנבחרו על פי המבנה האנטומי שלהם, כדי שיתאימו לקו האסתטי המבוקש על ידה. המורים שמלמדים מתוך שיטת וגאנובה דורשים לרוב יישור ברכיים עד שהברך נעצרת כתוצאה ממתיחה מקסימלית של הרצועות. בהקדמה לספרה כתבה וגאנובה במפורש, שהנחיות הביצוע שבחרה לכתוב הנן כלליות, בידיעה שלכל רוקד יש מבנה אנטומי שונה.
ציקטי דווקא העדיף את שחרור הברכיים כך שהתנועה תהיה קלילה ולרוקד תהיה אפשרות לבצע תנועות זריזות. סגנונו ושיטתו נלמדו באנגליה, בדרום אפריקה ובארה"ב, ועד היום מהווה התייחסות שונה לגבי אופן ביצוע הבלט והתייחסות שונה לאסתטיקה של הבלט. בית הספר האנגלי ושלוחותיו מקורבים יותר לשיטת צ'יקטי.
בעשור האחרון התפתחה ברויאל אקדמי (בית הספר של הבלט המלכותי בלומדון) מגמה הדוגלת בשחרור התנועה וביישום הטכניקה באופן בריאותי יותר, טבעי וחופשי יותר. ריצ'ל אן ריסט,[2] מורה וחוקרת הטכניקה מבית הספר של הבלט המלכותי R.A.D , מתארת בספרה כיצד לנהוג ברגליים בעלות מבנה שוקע לאחור. היא דוגלת בארגון קו הרגל ע"י תיקון באמצעות השרירים במקום לתת לברך לפול לאחור.
ג'ון ביירון,[3] מורה ומנהל בית הספר של הרויאל בלט באוסטרליה, מסביר וכותב על מנח האגן כבסיס להפקת תנועה מדויקת.
בשעה שאני מבקשת מתלמיד/ה פעולת שחרור הברכיים, או אפילו לכופף אותן מעט, זאת במטרה לאפשר לברך להתמקם בתוך הקו האנכי והארוך שנוצר בין הירך והשוק. ביצוע פעולה זו מביא את הרוקד/ת לתחושה סובייקטיבית של ברכיים כפופות, אך למעשה מראה הברכיים הנו ישר. הארכת הרגליים באופן כזה משנה את תפיסת התנועה אצל תלמידיי. התוצאות הנן תמיד תנועה חופשית יותר, זריזות ושליטה, ובעיקר הבראה ממתחים ופגיעות באזור הברכיים והקרסוליים. כמובן שלא רק הברכיים מטופלות באותו זמן, אלא מערכות שונות של אחיזת הגוף, הגב והחזה, הבטן האגן הזרועות והראש, עליהם ידובר בפרק אחר.
___________
1. Vaganova, A. (1969), Basic Principles of Classical Ballet 3rd edition, Dover Publication, N.Y.
2. Rist, R. (1996) pp 62-63, Anatomy and Kynesiology for Ballet Teachers Dance Books Ltd. London.
3. Byrne, J. (1995), Body Basics R.A.D – London. |
