הריקוד כתחום אמנות, משמש ככלי ביטוי לתרבותו של האדם. השתייכותו התרבותית של האינדיבידואל, נקבעת על ידי מקום הולדתו, הדרך בה התחנך, והסביבה ממנה ספג מסורות ופרקטיקות של חיי היומיום. קביעת תרבות המוצא של האדם, אין משמעותה שכל בני אותה תרבות, זהים באופן חשיבתם ופעולותיהם. במהלך חיי האדם, נוצרים מפגשים רבים עם בני תרבות שונה. מפגשים אלה עלולים ליצור קונפליקטים, מאבק, אלימות או ניכור. אך אם תתפתח באדם סקרנות, ענווה וסובלנות, יהיו מפגשים כאלה בעלי אופי של שיתוף, למידה, צמיחה אישית, ויצירת פלורליזם חברתי.
מתוך תהליך כזה, תוכל החברה להגיע לשגשוג חברתי וכלכלי, ויכולת ביטוי מגוונת. בחברה הישראלית, מאז קום המדינה ועד היום, קיימות תרבויות משנה רבות. תרבויות המשנה מתבטאות על ידי מאפיינים תרבותיים שהביאו תושבי הארץ, מארצות מוצאם.
הריקוד ליווה את התרבויות מתחילת דרכן. לכל אירוע או ביטוי חברתי, היה ועדיין קיים ריקוד. בעת הריקוד, מתפרצים כוחות כבולים לפעולה מתוך הכוח המיסטי שבריקוד, ובעזרת חוש הקצב הטבעי והחוקיות שבריקוד, מעדן הריקוד את יצריו האנטי חברתיים של היחיד, ומקרב את כל המשתתפים בו להיות חברה אחת.
לצורך בדיקת נושא עבודתי, בחרתי לחקור תכנית לימודים לתלמידי בית ספר תיכון, במגמת מחול, וכן להעביר שיעורים מיוחדים בסטודיו לאמנות הריקוד, שבהנהלתי, במודיעין. השיעורים המיוחדים הועברו לבנות 10-11. בעזרת קולגה למקצוע הוראת המחול, הגעתי למרכזת מגמת המחול של בית הספר למדעים ולאמנויות, שבחדרה. המרכזת, ענת שרון, הקימה את המגמה לפני 5 שנים.
בשנה"ל תש"ס, סיים מחזור שלישי את הלימודים. ענת הקימה את מגמת המחול, על פי תכנית משרד החינוך, אך עם תוספת דגש על לימודי מחול אתני. אמצעי המחקר היו: 1 – ראיון עם מרכזת המגמה, ענת שרון. 2 – חלוקת שאלונים למספר תלמידי המגמה מכתה יא'. 3 – שיחת טלפון עם שתי תלמידות ותלמיד אחד ממחזור שסיים לימודיו בשנת תש"ס (יוני 2000) במגמת המחול של חדרה. 4 – הבאתי מורים אורחים לסטודיו שלי, שלימדו את תלמידותיי בנות ה – 10/11, ריקוד מזרחי, ריקוד ישראלי (ריקודי עם ), ריקוד ספרדי (פלמנקו), וראיון פתוח עם תלמידותיי הצעירות.
המחול, כאחד מתחומי האמנות, הנו בעל פוטנציאל חינוכי ערכי. אך ככל כלי תוצאות השימוש בו תלויות במורה המשתמש. יוכל מורה לכוון (בכוונה או בשגגה), לתחושת עליונות של תלמיד הרוקד בסגנון מסוים, על פני תלמיד אחר הרוקד ריקוד אחר. יוכל גם לתת תחושה של ערך עצמי נמוך, בעת השוואה בין התלמידים ואופן תנועתם בביצוע של אותו סגנון ריקוד, או על ידי התייחסות למצטיינים, וזלזול במתקשים.
מצב זה מקובל בבתי ספר עם גישה מנחה, שלימודי הריקוד הם למטרת יצירת רקדנים מקצועיים. גישתי האישית להוראת הריקוד היא, שהריקוד לכלל העוסקים בו, הוא כלי חינוכי בעיקרו, בו התלמיד לומד להבין ולהכיר את עצמו. היכרות זו מן ההיבט הפיסי, הנפשי והרוחני, תאפשר לו צמיחה והתפתחות, עד לגבול הפוטנציאל האישי הטמון בו. מבין כלל התלמידים, יהיה מספר קטן של בעלי כשרון ריקודי ואמנותי יוצא דופן, ואלה יוכלו להמשיך להתפתח לעולם המקצועי. לכן אינני רואה סתירה בין הריקוד כחינוך ובין הריקוד כלימוד למקצוע. כן המחול יכול לשמש כגשר בין התרבויות, אך חשוב מאד אופן השימוש בו. המארגן תכנית כזאת, חייב להיות רגיש מאד לתחושות התלמידים, לרחשי הלב, ולא להשניא את החומר הנלמד.
